בניתי בקתת עץ,
בקרבת צעדי היומיום שלך,
בתקווה שיום אחד תכנס,
ותבטיח לי דבר מה,
חיכיתי שעות,
לפעמים שנים,
ואתה לא מגיע
משום מה.

אז התחלתי ללכת,
לכל כיוון,
צעקתי והרמתי דברים,
שאולי יום אחד תבוא,
תעזור לי לאסוף
שאריות ורסיסים.

קיוויתי שתבוא מצויד,
באיזו שמיכה ענקית
להחביא אותי,
או לחמם,
אבל אסור שתדע,
אני משתמש בך
אז בכל פעם שתשאל,
אני איתמם.

הסתובבת כאן ימים,
סירבת לתת
מה שביקשתי,
כל עוד זה לא קיבל שם,
שנינו יודעים
שקיבלתי.

ולא שינה לי אם ביד שלך,
זה היה גרזן
או חקה,
רק תבוא,
כי כשאתה הולך,
ריצפת הקרשים
מחכה.

ואז הלכת,
ואני נותרתי חסר הבנה
לכמה ימים,
החלטתי לתלוש אותך
מכל חלק שבי שהיה זקוק לך,
אז החלטתי לגלף
את הקרשים.

אשים את הכל בערימה,
אעלה את הכל בלהבה
שיחד עם הקרשים
תיקח גם אותך,
אגרד מעליי
כל יריעת עור שנגעת בה,
אולי אפילו אשכח
את שמך.

כשהכל בוער מולי,
כל מי שהיית,
כל בקתת העץ,
שבילי יומיומך
נשרפים,
אולי אז תבין
שאני לא מתלוצץ.

לפעמים בימים של חושך,
אני מדמיין אותך מגיע,
גדול מתמיד,
עם שתיים חובקות,
שרק תבוא,
רק תציל אותי
מכל מה שמפחיד.

אולי לא תהיה קיים כבר,
בבקשה.