מעמסות נפשיות חונקות אותי, מצב רוח טוב למרות אובדן נושר
ושב.
משחקי מילים מתעתעים ברגשות, הזכרונות מתוקים מתמיד.
משמעות הנהנתנות לא תמיד מקבילה לתוכן, והגשמה עצמית, שוב, לא
נמדדת במילים.
אם לא הוא, אז אף אחד, ואם נמצאים איתו, אז באמת עדיף לבד.
בכל מצב נוצרת זוגיות, זמנית, אבל אתם תישארו מקובעים, צפופים
בתוך התרגלויות, עד שתעבורנה שנים.
אתמול גיליתי לו את הסוד הכי כמוס.
בדקויות של כעס מתגבר, צעקות עד דמעות וקול נרעד -
אין מה למשוך מילים מיותרות, ואין זמן להנהונים.
אני צריכה חיבוק, מילה טובה, שהשפתיים ידובבו את המילה - אהבה
-
שירי, אנחנו אוהבים אותך. שירי, אני אוהבת אותך,
שירי, אני אוהב אותך.
והדמעות בעצמן יחייכו, והכל מתגמד לעומת אמת מנצחת.
רחובות זועקים איש איש בגוון אחר, אחידות מבוצעת רק כשאתה
נפגע.
הלוואיי והייתי פחות מצפונית, אבל דואגת לכל סובביי,
הלוואיי והייתי פחות צעקנית, אבל השריטות מבצבצות מתוך צרחות,
הלוואיי והייתה בי שלווה, אבל הידיים מחפשות אחר מעש,
ואני רוצה לרקוד בכל מקום, ולעשות את עצמי מנגנת, כי שום
כישרון כבר לא מיוחד, פשוט נתקלים בעוד יופי.
פשוט קולעים מילים אל תוך סלים מנופחים, ויהיו תקופות שארצה
להפוך לילה ליום, וספר עובדות בחיים לא יצליח להכיל את כל
מחשבותיי, ורגשותיי, ועוד סיפורים מהעבר.
כי רק אני שייכת לעצמי, ויום אחד אצליח לתאר זוועות בלי לבכות,
הרגשה טובה ממשיכה להתפתל, ואם זה עניין של רושם, אז האכפתיות
בצד, מחכה למילה טובה, וגם חיוך נעוץ וממושך יכול לעזור
לכל האנשים שלא צריכים עזרה בכלל.
אני חובקת את עצמי בגירודים ממושכים, עד אשר יהיה אישור כניסה
בתוך לב של מישהו אחר, כי אז גם תנחת שלווה.