דרך קני סוף ועשבים ארוכים
הרחק מהשביל המוביל לחיים.
שבעה שחפים באופק, בערפל.
חוף שקט, אין גלים

מושכת חוט משי שנפרם,
מהאצבע המורה לים.
הוא מטפס על בריזה רטובה ונעלם, לשמיים השחורים.

שמש מתנפצת על הסלעים,
בקרניים אחרונות נבלעת במים הרדודים.
שתי חבצלות מים מעל הטבור נמצא הלב.
מי שאוהב לא בורח למילים, לגעת, לדברים,
הוא יושב ושותק.
אהבה
אי אפשר לעשות את זה עם משהו אחר.

עשן הוא אוויר ושתייה היא מזון,
לנשום, לישון, לעצום עיניים.
לאכול את הלב.
להרגיש, שלא מרגיש מלבד הרגש.
לטעום את העור, הצוואר.

להכניס את המפתח אל הבריח,
השקע שבין העצמות. לפתוח את הכלוב,
לשחרר את היונה לנעול חזרה.
לתפור את הקרע מעל החזה , לאטום,
לא לטעום את הדם, הברזל, על העור האדום,
זה לא שאריות של קצפת.

לקוות שהיונה תחזור אל הקן.