אם תקומי ותלכי זה לא יעזור, הכאב ימשיך להציק ועוד אחד יעיר
את הערתו. אם תרצי לעזוב, עוד אחת תגיד מה היא חושבת ואת תאכלי
את הלב. אם הוא יקום ויגיד לך את אשר על ליבו - תתעצבני
ותלכי?
היא מתאמנת מול המראה. מה להגיד עכשיו היא חושבת טוב טוב.
אולי להגיד להם שזהו נמאס. הכתפיים כבר עייפו מלשאת את העול
הכבד? או שמא נמאס כבר מביקורות תמידיות ומשאלות על ההוא
וההיא? היא רוצה רק שקט.
אין כל כך מה להגיד בעניין, היא קולטת.
כל השאר כבר לא חשוב לה - להכיר ולאחוז יד ביד.
היא מתעסקת בשאלות מהותיות. כמו מה מעשיה כאן?
או מה היא רוצה להשיג מעצמה?
מוציאה עוד סיגריה מהתיק, מפריחה עשן.
לבדה היא רואה. את אשר ראתה במראה היחידה, במראת השירותים.
המראה הלא אהוב של מישהי בוכה, המראה הלא אהוב של מישהי כואבת.
שאין לה כבר תקווה באיש, שנדמה שכבר אף אחד לא מרגיש. את גופה
החלש והנפש הכואבת.
עצובה בלי תקווה הלכה למקרר.
מוציאה עוד שתייה, שאולי כבר לא תתעורר.
הדמעה אט מתלקטת אל הדף מלא המילים.
האחים נוזפים והמשפחה כואבת. והיא כך אט אט נעלמת...
הופכת לעצם ככה בעצם נעלמה לה. העלמה עם גומת החן הרגישה
חורגת, אולי קצת לא שייכת כבר לסביבה השמחה.
מצטיידת בדיכאון בידיה ועצב בעיניה וחיוך מר כדי שאף אחד לא
ירגיש מה עבר עליה. הם שואלים והדמעות נאגרות. הופכות להן
לסיפור כואב. אף אחד כבר לא מנסה להבין אותה, היא בליגה אחרת.
כנראה לא לה.