שחור, כמו רקיע קפוא לעת ליל
אדום, כמו שקיעת החמה והתכסותנו בחושך
לבן, כמו הרוח המלטפת גגות בניינים בשעות שלא קיימות כאן.

בור, שקוע, כמעט נעלם בשחיקה
רגע שקט של שלווה, מלה שלא תמצאו כאן,
ובבור הזה השקט,
גר אדם הפכפך ותמים,
תמים כמו תינוק רך שנקלע
אל תוך עולם מלא רוע סתמי.

ומי אני? מיהו הצל הניבט אליי ממעמקי הראי הסדוק?
מי הוא הנער, האב, הקשיש, הנופל לרגלי נערה בת החן?
מי הוא מלאך, פצוע מחיצים על פני שלולית דמו של הלב?
מי הוא אוהב?

סגול, כמו קווים נמתחים על העור החשוף
ארגמן, כמו הדם הניגר אט אט ועוטף את נפשנו ברפש
יד ועוד יד מחבקת, חיבוק בין שונאים, אוהבים
הקו הדק המפריד בין חיים ובין מוות.

ומי אני? מיהו הצל הניבט אליי ממעמקי הראי הסדוק?
מי הוא הקור, הכאב, האבדן הנוחת בדממה על השיש הקר?
מי הוא חייל הסופג את דם העולם הניגר ממעל צווארו?
מי הוא אדם?

רק טיפה קטנה בים הרוצה להציל עצמה.
מזעמם של אחרים.


5.7.07