הצללים מרצדים מתחת לתקרה, בין פינות הייאוש שדוחקות את אבק
האושר. האור חותך את שרידי הפחד שנצבעים על הקירות, גורם
לסדקים לדמם את כל השתיקה שמוסתרת בשרוולים.

כמו רחובות אפורים שנצבעים באור פנסים פולשני; זר המנסה לנבור
בנפשו של אדם שקוף למחצה.
את מוצאת את עצמך בין כל כרכי הפחד שמסודרים לפי שנות האור
שעברת. כל החושך נשאר להקבר במרתף.
משק כנפייך אפילו לא מנקה אבק ובכלל אין טעם לנסיונותיך לעוף.
הריסים שלך לא מורגשים והעיניים האפורות נעצמו מזמן.
כלום לא צף בשעווה.

ואת קורסת. תחת עוד אלפי מגדלים של אשמה שאת מטפחת. כל פעם עוד
קומת גפרורים שתקרוס לתוכך ותשרוף חלקות יפות, אפר זרוע בפרחים
קוצניים שייבלו.
על הסצנות המוסרטות יורדים המסכים, החושך מכלה את כל ההווי
האפור שלך ואת צובעת את כל הגבולות באדום בוהק, דיו נוזלי כמעט
שהתייבש לתוך דפוסי החיים שלך.