לא יודעת איך לכתוב, באיזה מילים להשתמש, מה בסדר ומה לא,
אני פשוט כותבת, שופכת מהלב או ממקום אחר, שהמשפטים האלו
יוצאים ממנו.
שוב נפגשנו,
ושוב עכשיו אני יושבת וכותבת לך.
כותבת משהו שבחיים לא יגיע אליך, מילים שכנראה בחיים לא תשמע,
שורות שלעולם לא תקרא.
אבל זו אני, ואני כותבת, כי זה מה שאני מרגישה,
מה שאני צריכה, מה שהכי קל לי,
איך להסביר לך מה אני מרגישה? כול פעם שאני רואה אותך, מה אני
חושבת כול פעם שאני מדברת איתך?
אולי ככה תבין, אולי ככה תענה לי אותו הדבר.
שעה מאוחרת, מתארגנת ויורדת למטה, יוצאת שוב.
יושבת עם חברים, בר, מעשנים, קצת נרגילה, שתיה, שוטים האווירה
זרמה,
ואז ראיתי אותך.
יושב בשולחן הסמוך, עושה אותו הדבר,
נהנה, מעשן ושותה.
חייכתי אליך, ענית לי בחיוך ופתאום כול הפרפרים התעופפו בבטן,
פתאום הפה שלי התייבש
ורעד קל אחז בי.
נזכרת בפעם האחרונה שראיתי אותך, שזו היתה זו גם הפעם
הראשונה.

היית כל כך יפה, שהארת את כול הבר החשוך, מכול הפרצופים בים
שהייתי בו,
ראיתי רק את שלך.
אני זוכרת שישבנו, שדיברנו, ששתינו.
זוכרת איך שהחזקת לי את היד, איך שנישקת אותי בפעם הראשונה,
ואני נמסתי מכול נשיקה שבאה אחריה.
אני זוכרת שקמנו ללכת,
אני זוכרת את כול המילים שלחשת לי באוזן באותו ערב,
אני זוכרת שיצאנו מהבר,
אני זוכרת כול נגיעה בדרך לאוטו,
זוכרת את החדר שלך, את המיטה,
זוכרת אותי שוכבת לידך, את החשכה שעטפה אותנו...
זוכרת את ההרפתקה מתחת לשמיכה, אותך מעלי, מנשק ברכות, עולה
ויורד, מכניס בי רוח חיים. זוכרת כול חלק בגוף שלך, כול איבר.

זוכרת את עצמי מעליך, נאנחת בכול תנועה.
זוכרת כול נשיכה, זוכרת כול אנקה, זוכרת איך נגעת בי.
זוכרת את החום שלך, את המגע שלי על הגוף שלך.
זוכרת את החיבוק המנחם אחרי שהסערה חלפה.
את המילים החמות.
את נשיקת הפרידה, שהשאירה בי את הטעם שלך לתמיד.
דיבורה של חברה שלי מחזיר אותי למציאות, ליום הזה ולא למה
שהיה, המחשבות נעלמות כמו בועה שהתנפצה.
עכשיו נשארת רק התקווה.
הציפייה.
אתה מתקרב אלי אומר שלום, מנשק אותי, מחזיק את הידיים שלי,
מחבק אותי,
מדהים כול כך, שקשה לי לנשום לידך.
מהמם כל כך כמו בפעם ההיא,
שוב הפרפרים עפים בבטן ושוב הפה מתייבש והשפתיים מזמינות.