סוף טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שתי ילדות בנות 12
עומדות ליד הברזייה.

מירב: ראיתי מה שעשית בטקס וזה לא יפה.
הילה: מה עשיתי?
מירב: אני הולכת למורה ואומרת לה שבקושי שרת את התקווה, וגם לא
עמדת זקוף.
הילה: נראה לך, אני שרתי הכי חזק. חוץ מזה כולם ראו שלך אין
חצי מושג בהתקווה, התחלת רק מ"עוד לא אבדה...", שזה הכי קל
בעולם.
מירב: את שקרנית, אני יודעת את התקווה הרבה הרבה יותר טוב
ממך.
הילה: רוצה תחרות על התקווה אני נגדך מול כל הכיתה?
מירב: אני קצת צרודה עכשיו, אבל זה לא משנה, כשהמורה תשמע על
זה, היא תביא את ההורים שלך ותתן לך 40 בתעודה.
הילה: נראה אותך, אם יש לך אומץ, אבל אז אני אגיד לה שביום
הטקס שואה, כשכל ביה"ס עמדו והיו המומים ממה שקרה, על זה שכולם
הלכו כמו עזים לטבח, את לעסת מסטיק ועשית בלונים, אז ככה, דבר
ראשון משאירים אותך כיתה, ואז גם ההורים שלך לא ייתנו לך לצאת
מהבית איזה שנתיים.
מירב: לי לפחות ירדו דמעות בטקס, את סתם עמדת ולא עשית כלום,
אין לך לב.
הילה: לידיעתך, אני בכיתי הרבה יותר ממך, איך שהמורה הזכירה את
המילה שואה ישר בכיתי איזה 10 דקות רצוף, הפסקתי, ובכיתי עוד
קצת לקראת הסוף.
מירב: באמת? אני התחלתי לבכות עוד בדרך לביה"ס כשכולם התחילו
רק  בטקס וחוץ מזה חכי שהמורה תשמע מה קרה בשיעור על רבין.
הילה: לא קרה כלום.
מירב: זה מה שאת אומרת, אבל אני ראיתי מחליפה אותך פתקים עם
גיא כהן כשהיא הסבירה על הבן אדם ההורס הזה, ואיך הוא עזר
לכולם והיה כיף אתו. את יודעת שהמורה חולה על רבין, מילה אחת
שלי והיא מעיפה אותך מביה"ס בלי אפשרות לחזור בכלל.
הילה: המורה לא תעשה לי כלום כי היא יודעת שגם אני מתה על
רבין, יש לי מלא DVD שלו ומה שאני לא מספיקה לראות אני מורידה
ב-VOD.
מירב: אז את רוצה תחרות על רבין? מי יודע יותר עליו ועל הטרשת
שלו?
הילה: מורשת, יא מפגרת. את רואה שאת לא יודעת כלום, מורשת
זה... מורשת, וטרשת זה...
מירב: אה, כן טרשת, זה מה שזה "מהאלופה" קיבל, זה סוג של פריחה
וגם לרבין היה כזה.
הילה: לא היה.
מירב: כן היה, אבל זה לא משנה, אחרי שהמורה תשמע את כל
הסיפורים עלייך, את תלמדי הכול מהבית.
הילה: ממש הפחדת אותי, רק לפני זה אני הולכת למנהל ומספרת לו
שבטיול לגבעת התחמושת כשהוא עמד ברוח וסיפר על כל החברים שלו
שמתו למען קידוש השם יתברך, ואיך הוא נלחם ממש בגבורה כדי
שלכולם כולל אותך תהיה מדינה, קניון ופלאפון, אז את החצופה
ישבת בצד ושמעת דיסקמן. ראיתי את החוט של האוזניות דרך השער
שלך. ברגע שהוא שומע את זה הוא שולח אותך בטיל למוסד סגור כזה
של עבריינים.
מירב: המנהל לא יעשה לי כלום, אני היחידה שנשארתי בסוף, שאלתי
אותו שאלות וגם אמרתי לו שאני מה זה מצטערת על מה שקרה שם.
הילה: חתיכת חנפנית, אבל גם זה לא יעזור לך, כי את זלזלת בשואה
ועל זה אין סליחה. זה היה האירוע הכי גדול שהיה לעם ישראל כבר
הרבה זמן, שמה מתו מליונים, איך אפשר בכלל להשוות את זה לגבעת
התחמושת ששמה מתו 200, 300 אולי 400. את זה אלוהים, סליחה
אלוקים, בחיים לא ישכח לך.
מירב: אלוהים, סליחה אלוקים, בכלל לא שם עלייך, בטח אחרי מה
שעשית לו ביום כיפור, שאני לא אדבר מה סיפרו לי עלייך.
הילה: דברי, דברי.
מירב: סיפרו לי שראו אותך ביום כיפור שותה מים מהצינור של
המכבי אש בביה"ס.
הילה: אז מה, השנה לא צמתי הרבה כי הייתי חולה, אבל בשנה שעברה
צמתי רצוף, ועוד המשכתי שעתיים אחרי הסוף כדי שזה יהיה כשר
למהדרין.
מירב: ביג דיל, אני התחלתי לצום בגיל שש.
הילה: כן, כמה עצים שתלת בט"ו בשבט?
מירב: שמונה.
הילה: אנחנו, כל המשפחה שלי, שתלנו אולי איזה חצי יער.
מירב: יופי לך, עד מתי אתם קוראים את ההגדה של פסח?
הילה: עד האוכל.
מירב: זה כלום, אנחנו קוראים את כל ההגדה עד הסוף, קוראים עוד
איזה שעה שעתיים מהתורה ורק אז אוכלים.
הילה: כמה פעמים היית בכותל?
מירב: המון, אני כבר לא זוכרת.
הילה: אנחנו כל שבת בכותל עם כל הסירים כבר מהבוקר.
מירב: מי שישמע, את יודעת כמה פתקים שמתי בכותל, יש שם אולי
רבע קיר רק דברים שלי.
הילה: נו ברור, את צריכה שאלוהים, סליחה אלוקים, יסלח על
הכול.
מירב: זה בכלל לא בשבילי, אני לא כמוך שרק חושבת על עצמך. אני
שמה פתקים בשביל המדינה, העולם, השלום, שלכולם יהיו חיים מלאים
בסבבה ואחלה.

הילה (מתחילה לשיר את התקווה בקולי קולות)
מירב (גם היא מתחילה לצרוח את התקווה)

צלצול