הוא אוחז בידי וקורא בעיניים בורקות את מילותיי התמימות מעל
הדפים הצהובים, התלושים; על מרפסת קרירה בשלהי הקיץ הוא פותח
בפניי את חיי העתידיים, כנביא המחשב קיצו לאחור.
בידיי הקטנות אני רוקחת להג ילדות וחלומות נעורים לקדירת משלים
נמוגה, מציירת ומספרת ובאפס מודעות מניחה את אבני שביל חיי,
אבן ורגל רודפות זו את זו במחול נצחי מיוסר.
בידיו הגסות הוא נוטל את כתביי ומשיבם מודפסים, כרוכים לילך;
נרעדת אנצור צרור עלוב למראה זה עד קץ ימיי, ירושת בדולח
הקוראת את שהיה ויהיה, בעלת אוב ללא עיניים.
בכפיים רכות מונחות על כתפיי לנחם, עוברים ושבים ללא שם על
פניי, וילדותי נמסה אל השטיחים לעד; אשב ואכתוב רעד ליבי
המתפקע, עוללה שלב לה כשל בת אלמוות יגעה. מילים למכביר, הדפים
צהובים עודם ותלושים, ועיניים בורקות שיקראו בהם- אינן עוד;
מרפסת קרירה בשלהי קיץ - אינה; חיי העתידיים - כפי שנאמר לי,
וידיים כשלו פסו מן העולם.
בגרתי. קוננתי. הוספתי לכתוב.
ידיים שקמלו רועדות מילים, מכבירות משפטים אינסופיים של זכרון,
למודות טיעונים וכאב מעבר לשנותיי. ניעורתי משנתי, ראשי קבור
בכר ספוג דמעות, ומתוך ערפל רדום נמלא הדף שורות כתובות,
והייעוד שניבא לי הרים ראשו הלעגני והביט במראה החשוכה בזדון
וגאווה.
ובנבכי דעתי המוטרפת ממילא, קולו מרעיד באהבה מילות עידוד -
שאכתוב, שאצור, שאהיה יפה תמיד מתוך הלמות הקיום.
ובינתיים, הפכו ידיי לגסות, מחוספסות וחמות כשלו.
ידיי, ידי פועלת, כותבות ללא הרף עבורו.