נעקרתי כהר בידיו של מהפכן; חוללתי כמקדש שקירותיו כוסו שקרים;
הושלכתי כעדות מטרידה לקיומו של דבר מה נורא, זוועה עטופה עשן
סמיך העושה דרכו אל לבם של הנושמים אותו ועושה בם שמות.
הופרדתי מגופי והוצבתי במרכזו של עולם שריקותו בוערת כזכר ימיי
הטרופים בין הקירות שלא יכולתי להביא עצמי לקרוא להם בית.
תפילותיי האוויליות נענות תמיד משום מה. שוב ושוב ממיטה אני על
עצמי אסונות ומחלות וצרות ועינויים שונים ומשונים מפני שאינני
מהרהרת בתפילותיי בטרם נמלא בהן לבי הסורר.
ובכן, קיבלתי את שביקשתי - הן נפלתי על ברכיי וביקשתי להשתחרר
מן המקום הארור ההוא, הלא כן? ועתה עליי להתייסר בחורבן שהבאתי
על עצמי כתמיד.
נגררתי בעל כורחי לעבר מפתן שחוק, בל יעבור, אטום; הושלכתי,
כפי שנאמר, נזרקתי אל קיום שאין בו עד והד, ובדידותי מחייכת
ברשעות וחוזרת באוזניי על מילותיי שלי, על תחינתי המטופשת
לעזוב את אדמת צערי ולצעוד אל האופק בתקווה זוהרת. כמה טיפשה
הייתי!
ההבנה המעוורת זועקת בפניי כסך ימיי עלי אדמות; עתה עליי לתקן
את העיוות אחת ולתמיד ולזרוע זרעים חדשים של נצח.
לא אנעץ עוד מבטי בקירות החשופים, לא אתהה על קנקנם; אציף עצמי
בידיעה כי הלקח נלמד, ולא עוד אביע משאלות שכאלה.
ובכן, הקירות הללו כולאים אור כפי שתמיד דמיינתי שייראה, נגה
לבנה שאוכל לרחוץ בה ולשזור אצבעותיי בגווניה. עליי לשקע
צרותיי בחלל שנפער תחתיי, בנהרה החדשה הזו, ובאהבתה ובעיניה של
מי שהייתה ראויה מאז ומתמיד.
עליי לרקוד במרכזו של החדר הזה. עליי לעשותו שלי. עליי ללמוד
מחדש את כל אהבתי שנגזלה.
עליי לזכור שלא לשווע עוד לדממה לעולם.