תודעת האוויל מחפשת בלי די,
את אותם הגביעים המקשטים את השקר,
ומאת כל אותם רוכשי מפלה,
מתנגן עוד פזמון מתבשם במיני מפלות.

תשואות הבריחה עוד קוראות בחשאי,
לגדודי ההיכל של הבל דימיון,
זאת אמת במסווה של קריאות תענוג,
סערה במסווה של שלוות הנוחות.

טענת הפרקליט של תחושות הבלים
שוב קוראת אל הרגע ללא תקנה,
אלפים של שוטים, אלופי התקווה הנגוזה,
מבזים את כוחה של דממה,
משחיטים את כוחו של רצון.

תודעה מתרפקת על הבל חושים,
מגנה את כל רגשות האדם,
היא קורנת ניסים של תדמית במסווה מסכה,
היא שואפת לפרוק את עולו של התלם.

שאלות ללא די מציפות עוד דממה
עוד טרף פראי מעשיר את ניחוח הצייד או הציד.
תודעה נעלמת על ענן שיכרון, המולת מציאות שוב יוקדת
ואני שברחתי, שבחרתי בתשואות עיוורון,
מנסה עוד לראות ללא חטא,
עדיין לא מגנה ניסיון.