1. אור, חושך, אור, חושך, אור, חושך. עכשיו אני כבר מעדיפה
להישאר בחושך, אפילו שמחוץ לחדר קופחת לה שמש של בוקר אביבי.
לי קצת קר ואני מרגישה מין משב קלוש של רוח, אבל אולי זה רק
נדמה לי. מהיכן הרי יכולה לחדור הרוח לחדר הסגור כל כך במחלקה
הפסיכיאטרית של תל השומר. דרך החלון שמולי אפשר, כמובן, לראות
את גינת בית החולים, ולפעמים אפילו ילדים משחקים שם בכדור או
בפריזבי. אבל אי אפשר לפתוח אותו, מפחדים שאסתלק. איזו מחשבה
מגוחכת. מיד האחות תיכנס לחדר עם ארוחת ערב שופעת: ירקות,
גבינת קוטג', דייסה ומי יודע מה עוד. לבסוף נתפשר אני והאחות
על מנת אוכל מינורית. זה בטח יותר טוב מכלום. האחיות אהבו
אותי, אני חושבת. טוב, הייתי בין האנורקטיות היחידות שלא ניסו
להערים על הצוות, שלא החביאו את האוכל מתחת למיטה ואת הנוזלים
זרקו לשירותים. לא. תמיד הייתי מאוד פרקטית, וידעתי שאם לא
אוכל הם ידחפו לי את האוכל בכוח, אז לשם מה? בכלל, אני חושבת
שהשגתי את מה שרציתי ברגע שהתאשפזתי פה, ואין לי שום רצון
לאמלל את הצוות. העיקר שלא ישחררו אותי. לפעמים אני תופסת את
עצמי מנדנדת את הראש ושואלת כמעט בלי קול אבל בתדהמה: "מה?!
אני אנורקטית? אבל אני כל כך אוהבת לאכול! הכול אני אוהבת,
עוגות ובורקסים ובשר וגבינות וירקות... הכול!" לאט לאט, לאחר
התדהמה הראשונית, אני נזכרת. להיזכר זה בדרך-כלל רע, ומלווה
בכאב. לפחות כך זה אצלי. אני נזכרת מדוע אני כאן ולמה אסור לתת
לי לצאת. למזלי, בדיוק כשהתחלתי להיזכר, האחות דפקה בדלת,
נכנסה, ובחיוך רחב הניחה על שולחני את המגש. "מה שלומך,
אדווה?" שאלתי, משתדלת לחייך אליה, כדי שיהיה לה מצב רוח נוח
במשא ומתן שעתיד מיד להתנהל. "טוב מאוד, נטלי. תמיד אני שמחה
לראות אותך במצב רוח טוב... את ממש משב רוח רענן במחלקה הזו.
אז... מה אוכלים היום? אולי ננסה קצת יותר, אה? תעשי לי טובה
אישית, כדי שאהיה שמחה אפילו יותר..." חייכתי אליה בחמימות.
לא, אני לא מתכוונת לוותר לה. שלא תחשוב שאני בריאה, כי אני
לא. "אדווה אדווה, את יודעת כמה אני מחבבת אותך. אבל לא, אני
מצטערת. מלפפון, עגבנייה וחצי קופסת קוטג' - זה מה שאני
מתכוונת לאכול הערב". הצהרתי בחגיגיות ושילבתי ידיים, כמו ילדה
קטנה, שקיבלה החלטה ולא ניתן יהיה להזיז אותה ממנה, ויהי מה.
אדווה, שהייתה כנראה מנוסה במצבים מסוג זה, ידעה שאין טעם
להתווכח. אנחנו מסוגלות להכול, היא ידעה, וכל עוד אני מתקשרת
אתה - מילא. "נטלי... בבקשה, תעשי מאמץ, בשבילי", היא עברה
לטון מתחנן (אם כי מזויף, ללא ספק). לא עניתי. "טוב, אם את
מתעקשת. אבל קוטג' 9% ולא 5% כמו בדרך כלל", עכשיו היה תורה
לעשות שריר. "סגרנו", אמרתי והושטתי לה את יד ימין. היא לחצה
לי את היד, והרגשתי כמו ילדה קטנה שאמה הסכימה לקנות לה צעצוע
חדש.

2. אורי הגיע לבקר אותי. זה מאוד יפה מצדו לאחר מה שעוללתי לו.
"אז מה שלום אשתי החמודה?" הוא שואל. מה זה חמודה, אני חושבת
לעצמי. למען האמת, אני לא בטוחה אם אני יותר שמחה או יותר
מתמלאת ברגשות אשמה כשהוא מגיע. ביקוריו בוודאי לא תורמים
לחרדה הבלתי נגמרת שמלווה אותי, ותמיד אני חוששת שהוא בא לבשר
לי שהרופאים שחררו אותי הביתה, סוף סוף. חבל שאין לי אומץ ללכת
עד הסוף, כמו לחולות אחרות כאן. לפחות, אם הייתי מסרבת לדבר,
גם זה היה משהו. אבל לא, זו לא אני, ואני מנהלת אתו בקושי שיחת
נימוסים קצרה על עניינים חסרי חשיבות. לאחר עשרים דקות הוא
מנשק אותי ברפיון על הלחי והולך. לפעמים אני אפילו מאשימה אותו
במצבי, אף על פי שאני יודעת שהייתי מגיעה לאותו המצב במוקדם או
במאוחר. הוא פשוט נתן את הדחיפה הקטנה, שבגללה התחלתי להתדרדר
לתהום. הזיכרונות תקפו אותי פתאום. "לכו, עזבו אותי בשקט!"
אמרתי בתקיפות ונפנפתי בידיי כמגרשת שדים או זבובים (משוגעת או
לא משוגעת?). "באנו כדי להישאר קצת, עוד מעט נלך", הם אמרו לי.
אז נכנעתי. נשכבתי על הגב, ונזכרתי.

3. לפני כמעט שנה לימדתי ביולוגיה בתיכון. זו לא הייתה העבודה
שמאז ומעולם חלמתי עליה, אבל בתור משהו שתפסתי כזמני, זה היה
לא רע. כשבועיים לאחר סוף השנה היה יום הנישואין השני של אורי
ושלי. אפיתי לו עוגת שוקולד בצורת לב, הדלקתי נר וחיכיתי לבואו
מהעבודה. אורי עבד בסטארט-אפ ותמיד חזר מאוחר. "זה נורא נחמד
שאני מרוויח הרבה כסף, רק חבל שאין לי זמן לבזבז אותו", היה
חוזר ואומר. אורי היה בחור נחמד וכנראה אהב אותי, אחרת לא היה
מציע לי להתחתן. כשהתחתנו ידעתי שיהיה בעל טוב. לאחר החתונה
עברנו למקום קרוב לעבודתו. בערבים הייתי מבשלת קצת, מסדרת מעט
הבית ומחכה לו שיחזור. בהתחלה נהניתי מההמתנה. חשבתי, כמה מרגש
יהיה כשיחזור, לראות אותו נכנס בדלת, אומר "היה לי יום
מעייף... מה יש לאכול?" ולרבוץ יחד אתו מעט מול הטלוויזיה.
שמחתי שהוא שלי, וקיבלתי הכול באהבה, אלא שעם הזמן משהו השתנה.
בהתחלה התחלתי להרגיש בדידות מסוימת, משום שעם בואו היה לרוב
מתמוטט על הספה ונרדם. לעתים הייתי מתקשרת להוריי. "היי נטלי,
אני ואימא במסעדה עם חברים - אפשר לחזור אלייך מאוחר יותר,
נגיד, מחר?" אבי צעק בטלפון ובקושי שמעתי. "כן בטח, תיהנו",
הייתי עונה ומניחה את השפופרת. נו, גם הם כבר ילדים גדולים.
מאז שעזבתי את הבית התחילו לבלות ולצאת כמעט כל יום, כמו זוג
צעיר לפני החתונה. חשבתי לעצמי שלא ירחק היום וייסעו לטרק
אתגרי בדרום אמריקה. לפעמים הייתי מתקשרת לאחי הקטן בצבא, אבל
לדבר אתו היה דומה מאוד לשיחות עם אבא שלי. הוא תמיד עשה שלושה
דברים במקביל, בנוסף לשיחה אתי, כמו למשל לסדר לוח שמירה,
לטאטא את החדר ולצפות במשחק כדורסל, וידוע שלגברים קשה לפצל את
הקשב שלהם. מתוך שעמום וריקנות התחלתי להזות. תמיד אהבתי לחלום
בהקיץ ויכולתי לבנות עולם דמיוני שלם ורחב כל כך, עד שהתחיל
לנגוס במימדי העולם האמיתי. לעתים חשבתי על עצמי כדיירת בקוטב
הצפוני, גרה יחד עם עדר כלבים באיגלו על מדף קרח, רק אני והם,
ובעולם אין עוד שום אדם. לעתים חלמתי על אבירים כסופים ונסיכות
בלבן. לעתים סתם הייתי ניגשת לראי ומשוחחת עם עצמי, מברישה את
השער, מתאפרת, ובודקת אם הופיעו לי כבר קמטים מתחת לעיניים,
כמו לאמי, או שאני עדיין נראית צעירה. בהזדמנויות אחרות הייתי
בוהה בשעון הגדול במטבח, ואז הייתי נזכרת פעם באחד מציוריו של
סלבדור דאלי. כמו שעוניו הנמסים בציור, כך נמס השעון במטבח
לנגד עיניי. ממש מתחת לשעון במטבח עמד אקוואריום, וכשהשעון נמס
הוא עשה זאת אל תוך האקוואריום. גולדה הייתה אז מתחילה לקפץ
ולהשתולל. בוודאי חשבה שמדובר באוכל ולא בשעון שנמס (כמו כל
דגי הזהב, היא הייתה גרגרנית במיוחד).

4. באותו היום חזר אורי הביתה, כולו צוהל וקורן. "אנחנו נוסעים
לשליחות בארצות הברית!" אמר, כולו מאושר. "בארצות הברית?"
חזרתי על דבריו כאילו לא שמעתי. "כן, לשנתיים!" הוא השיב וחייך
בהתלהבות. "לשנתיים?!" חזרתי מזועזעת על דבריו. "כן. אם אין לך
התנגדות, כמובן. אני מאוד רוצה, הציעו לי הצעה שאי אפשר לסרב
לה. הם רוצים תשובה תוך שבועיים". הייתי המומה מדי מכדי להשיב
או לחשוב על הצעתו, כיוון שבאותו רגע חשתי חרדה אינסופית.
במוחי התרוצצו להם שדונים קטנים שספק לחשו ספק צעקו (או אולי
גם וגם) "לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה..."
אורי חלץ נעליים ושאל מה יש לאכול. מלמלתי משהו על שניצל
ופירה, "אה, ויש גם עוגת שוקולד". הוא אכל ואני ישבתי לידו,
שותקת. הוא חתך לעצמו חתיכה מעוגת השוקולד. "אה, דרך אגב,
הייתי רוצה, אם את בעד, שניכנס להריון בארצות הברית, כדי שלילד
תהיה אזרחות אמריקאית". הסתכלתי עליו בעיניים גדולות. זה כבר
היה יותר מדי. איך הוא מבקש ממני לגדל ילד כשאני בקושי מתמודדת
עם עצמי? איך הוא רוצה לנסוע לארצות הברית כשמערכת היחסים שלנו
כזו מנומנמת? עמדתי לענות, אבל אורי עצר אותי. כנראה הבחין
בספקות שעל פניי. "אל תעני לי היום, נדבר שוב מחר בערב. אני
נורא עייף, אולי אלך קצת לנמנם". הוא הלך לחדר השינה, ואני
נותרתי לבדי במטבח, בוהה בשעון של דאלי בפה מעט פתוח.

5. למחרת היה היום הראשון שבו לא אכלתי כלום. לא עשיתי זאת
מתוך החלטה נחושה או דרך חיים, בכלל לא. הייתי פשוט כל כך חרדה
מהשיחה הצפויה בערב ומההחלטה הנדרשת ממני. הסתובבתי במעגלים
בבית, והסערה החשמלית שהתחוללה במוחי הייתה יכולה לספק חשמל
להפעלת מכונות הכביסה בכל הרחוב, בזמן צריכת השיא. קשה, אולי,
להסביר זאת לאנשים שאינם כמוני. אז תגידי לו לא, אתם ודאי
חושבים. הצדק כמובן אתכם. יכולתי לסרב או להסכים, לקפוץ על
אורי בשמחה ונשיקות או לארוז מזוודה קטנה ולהסתלק מאוחר בלילה,
הרבה אחרי שנרדם. אלא שלא יכולתי למלא אחר אף אחת מהאפשרויות,
פשוט משום שלא יכולתי להחליט. שקלתי את האפשרויות העומדות
בפניי שוב ושוב, כמו שרק אנשים אובססיביים יודעים לעשות, אך לא
יכולתי לקבל שום החלטה על חיי, החלטה שיש בה שמץ של בחירה
עצמית שלי. ההחלטה הייתה צריכה פשוט לכפות עצמה עליי. בערב חזר
אורי הביתה. ערכתי את השולחן והתיישבנו לאכול. "את לא נוגעת
באוכל. קרה משהו?" הוא שאל, "לא. הכול כרגיל", עניתי בקול מעט
גבוה, כאילו מופתע. "אז... חשבת על מה שדיברנו אתמול?" הוא שאל
תוך כדי לעיסה. "מה?... אההה... קצת, אני עוד לא יודעת", עניתי
מגמגמת. "טוב. תחשבי עד מחר, אני באמת רוצה לתת תשובה בעבודה.
נטלי, הנסיעה הזו חשובה לי", וכשאמר זאת ראיתי את הרצינות
וההחלטיות בפניו. הלכנו לישון, אבל לא נרדמתי. כל הלילה חשבתי
לעצמי, כן, לא, כן, לא, אור, חושך, אור, חושך, עד שזרחה השמש
והתחיל יום חדש.

6. לכמעט יומיים של העדר אכילה הצטרפה שנת לילה גרועה ויותר
מדי כוסות קפה. הסתובבתי סחור-סחור בדירה בלי יכולת להחליט.
לבסוף מצאתי את עצמי אורזת מזוודה קטנה עם ביגוד בסיסי ונוסעת
להוריי. לפני שעזבתי את הבית הסתכלה עליי גולדה במבט מאשים.
"ומי יאכיל אותי עכשיו?!" היא שאלה בכעס. "תמיד את חושבת רק על
עצמך!" משכתי בכתפיי, "דגי זהב יכולים לא לאכול כמה ימים, ולך
בהחלט יש רזרבות", אמרתי לה, וסגרתי את הדלת. ביתם היה חשוך
וכשפתחתי את הדלת איש לא בא לקראתי. התיישבתי במטבח וחיכיתי
כמה דקות, לפני שהתקשרתי לאימא. "מה? את אצלנו? איזו הפתעה.
מצטערת, שכחתי להודיע לך. לקחתי את אבא שלך בהפתעה לברצלונה
לארבעה ימים - נחמד, לא?" צהלה אימא בצד השני של הקו. "כן,
נחמד", אמרתי ומסרתי ד"ש לאבא. אפילו לעזוב את הבית אני לא
מצליחה כמו שצריך. פתחתי את דלת המקרר ובהיתי פנימה (זה עוד
הרגל חדש ביומיים האחרונים). בפנים לא נותר דבר, למעט עגבניות,
מלפפונים וקופסת קוטג'. "אני לא רעבה", אמרתי לעצמי, "מי בכלל
יכול לאכול עכשיו?" טרקתי את הדלת. הרמתי את המזוודה הקטנה
שלי, שנדמה כאילו שקלה עכשיו לפחות עשרים קילו, וחזרתי מותשת
הביתה. מובן שהספקתי לחזור כמעט שלוש שעות לפני שאורי חזר
מהעבודה, ובזמן שחיכיתי ישבתי על הכיסא במטבח, הראש מושען על
כפות ידיי, ובהיתי בשעון המטבח. השעון, כהרגלו, נמס בהדרגה אל
תוך האקוואריום ואל הרצפה, ואכן, על הרצפה הייתה שלולית מים
נכבדת. ניערתי את עצמי והבנתי שלא השעון נמס אלא המקרר נוזל.
"מה קרה לך?" שאלתי את המקרר בייאוש. "מה את חושבת?" ענה המקרר
בטרוניה, "כל היום את מחזיקה אותי פתוח, בוהה פנימה ולא אוכלת
כלום. מה את מצפה?" משכתי בכתפיי באין אונים. "נו טוב, עכשיו
נגמר לי הגז. זה המצב, כדאי שתזמיני טכנאי". למקרר היה אופי
מאוד פרקטי, כמו שוודאי שמתם לב. נאנחתי, ועברתי לסלון כדי
לבהות בטלוויזיה. לאחר בהייה של כחמש דקות החלטתי להדליק אותה.
"אבל לא בא לי", היא רטנה בקול ילדותי. "נו בבקשה, היה לי יום
קשה", התחננתי, אבל הטלוויזיה עמדה בסירובה להידלק. "שלא תעבוד
עלייך", אמר המקרר כמבין עניין, "נגמרו הסוללות בשלט. אין לה
שום בעיה אמיתית, ועם החלפת הסוללות אפילו את יכולה להתמודד".
הטלוויזיה ואני חייכנו אליו במרירות, והיא אפילו לחשה למקרר
"מלשן". "אולי תפסיקו כולכם לריב, ואת, נטלי, תבואי מיד
ותאכילי אותי. אני נורא רעבה", אמרה גולדה בטון זועף. "אני
באה, אני באה", נאנחתי וקמתי מהספה בסלון. לבסוף, אורי חזר
הביתה. גלי חום וקור שטפו אותי, כפות ידיי הזיעו והלב שלי דפק
בקצב מסחרר. הייתי חרדה, משום שציפיתי לשאלה הבלתי נמנעת. אלא
שהמקרר ראה אותי וריחם עליי, "את תראי, אני אציל אותך ואסיח את
דעתו. אבל רק היום. את חייבת לקחת את עצמך בידיים, תפסיקי
להשתעבד לאחרים, ובייחוד לדג הזהב השתלטן שלך", הוא אמר לי,
ספק בקריצה ספק בכובד ראש. ובאמת, באיזשהו שלב התחיל המקרר
לעשות קולות גניחה נוראים. אורי ניסה, ללא הצלחה רבה, להחזיר
אותו לחיים. הוא לא הקשיב לי כשהסברתי לו שפשוט צריך למלא גז.

7. גם בלילה השני לא ישנתי, כך שלמחרת כבר הרגשתי רע למדי. עד
הצהריים עוד איכשהו סחבתי, הסתובבתי כהרגלי סחור-סחור בדירה.
לאחר מכן בהיתי בשעון, אלא שבמקום לראות אותו נמס, ראיתי את
עצמי נמסה. בשלב כלשהו התחלתי לרעוד. "טוב, הגיע הזמן, נטלי.
או שתזמיני לי טכנאי, או שתיקחי את עצמך ולכי לבית חולים", נזף
בי המקרר. הייתי חייבת לו טובה מאתמול, אז עשיתי בדיוק מה
שאמר, תוך התעלמות מתלונות הדג, על כך שאני משאירה אותה לבד.
הגעתי למיון בית החולים, והספקתי לומר לפקידת הקבלה שאני שלושה
ימים לא אוכלת או ישנה. מלבד זה, אני לא זוכרת דבר, אלא שהיא
חייכה אליי ואני התמוטטתי על הרצפה.

8. אשפזו אותי ליומיים השגחה, אבל מצבי לא השתפר במיוחד. אמנם
דאגו לסמם אותי בתרופות הרגעה, אבל סירבתי לאכול משהו מעבר
לכמה ירקות בסיסיים וקצת גבינה. פחדתי שישחררו אותי מהר מדי,
ואחזור למקום שבו הייתי, כלומר תידרש ממני קבלת החלטה. לאחר
כשבועיים של אשפוז, שבהם מצבי לא השתפר במיוחד, הבינו שיש כאן
בעיה אחרת, והעבירו אותי לתל השומר, למרכז הפרעות אכילה, אולי
שם יכניעו אותי ויגרמו לי לחזור לאכול. והנה אני היום. לאחר
כמעט חודש נוסף כאן, לא עליתי כל כך במשקל, אם כי גם לא ירדתי
הרבה. אני לא רוצה להתעמת עם הצוות, אבל אני חרדה מהיום
שאשתחרר מכאן. שמחתי שאורי ביקר אותי היום, כיוון שהביא לי
קופסת אוכל חדשה בשביל גולדה (כשעברתי לכאן ביקשתי שיביאו לי
אותה). ביקשתי ממנו גם את שעון המטבח ותליתי לי אותו מעל
האקוואריום, כך שאוכל להתבונן בו נמס, וזה בדיוק מה שעשיתי מאז
שאורי הלך לפני כשעה. לפתע, גולדה כחכחה בגרונה, מעירה אותי
מחלומותיי בהקיץ: "ביקור הרופאים של הערב מגיע", היא אמרה
בארשת חשיבות, "אני יודעת לפי הגלים הקטנים באקוואריום שיוצרת
עגלת התרופות הגדולה שלהם". גולדה הייתה דג מוכשר, למרות שבסך
הכול הייתה סוג של קרפיון, כמו כל דגי הזהב. לאחר כשלושים
שניות נכנסו שני רופאים ואחות לחדר, וחייכו אליי חיוך מוגזם.
מיד חשדתי שמשהו רע הולך לקרות. הרופאים מלמלו בינם לבין עצמם
מילים שלא הבנתי, ואז שבו לחייך אליי. "נטלי", אמר המבוגר
ביניהם, "למרות שלא עלית במשקל, אנחנו סבורים שמצבך השתפר
מאוד". האחרים הנהנו בהסכמה. "יש לך בהחלט יכולת להתאושש באופן
מלא, לחזור לאכול ולנהל קשרים חברתיים תקינים לחלוטין. לכן,
החלטנו לשחרר אותך בעוד כשבוע". הרופאים איחלו לי בהצלחה ועזבו
את החדר. גלים של חום וקור תקפו אותי, ומעין לחץ פנימי התחיל
להיווצר בתוכי. לנשום עמוק לנשום עמוק לנשום עמוק, אמרתי
לעצמי, אלא שלא נרגעתי במיוחד. גולדה, שראתה אותי בהתקף החרדה
הקטן שלי, הנהנה בראשה כמבינה היטב. "אסור לתת לזה לקרות", היא
אמרה נחרצת. הנהנתי בראשי ברפיון. "אז תקחי את עצמך ברצינות,
ותשני לגמרי את הגישה המעוותת שלך. פעם אחת תקבלי החלטה ולא
תיגררי אחרי המציאות. ממחר את מפסיקה לאכול לגמרי, וגם לדבר.
מעכשיו והלאה, מותר לך רק לדבר אתי, ברור?!" בהיתי בה
כמהופנטת. "עכשיו את יכולה להירגע", היא אמרה בטון מפייס.
נרגעתי. "ותזיזי את התחת השמן שלך, שימי לי קצת אוכל
באקוואריום. אני לא יודעת מה קרה לי בזמן האחרון, אני כל הזמן
נורא רעבה, ממש כאילו לא אכלתי כלום כבר די הרבה זמן".