1. "שלום תומר, אתה יודע מי מדברת?" בקע קולה המורתי של הדמות
מעברו השני של הפלאפון. אין לי שמץ של מושג, חשבתי לעצמי,
ושתקתי, מתוך כוונה להרוויח עוד כמה שניות בודדות. הקול כל-כך
מוכר, אבל... רחוק! כן, רחוק... התרגזתי קצת, אני שונא את
החידונים האלה, ועוד כשאני נוהג. ידעתי שאסור לענות לשיחות
ממספרים בלתי מזוהים. "ממממם, מצטער, אבל אני לא זוכר, אפשר
רמז?" ניסיתי לנקוט בגישה קלילה, למרות שהמשחק הזה, המתאים
בעיקר לדודות מפולניה, לא מצא חן בעיניי בכלל. הנסיעה נמשכה
ונמשכה, והכביש נראה לי פתאום כמו כביש אינסופי אי שם ביערות
מזרח אירופה. רגע אחד, אני יודע למי שייך הקול המורתי הזה...
אוי, כמה שנים עברו, ומה לעזאזל היא רוצה ממני? "כן, אפשר",
הקול ענה, "אם תגיד לי איזה ספר טוב קראת לאחרונה". "טוב,
נזכרתי, זאת אורנה, מי אם לא המורה שלי לספרות מהתיכון".
לשנייה הייתי מרוצה מעצמי שזיהיתי אותה (כנגד כל הסיכויים, אני
חייב לציין), אבל זכיתי כמובן לנזיפה - "דווקא ציפיתי שתזהה
אותי מהר יותר", אורנה אמרה, וכנראה שבאמת הרגישה כך. עוד מעט
אגיע לירושלים. "טוב, עברו כמה שנים, לא?" עניתי בטון מתנצל,
"והתשובה לשאלתך היא "ואלה תולדות" של אלזה מורנטה". "ספר
אופטימי", אורנה גיחכה, "כולם מתים בסוף". "לא נכון", ניסיתי
להתחכם, "כולם מתים חוץ מאחת שמשתגעת".

2. אורנה הודיעה לי שבשבוע הבא יתקיים כנס של כל השכבה שלי
בבית הספר, והיא רצתה שאגיע אליה, נתקשר יחד לכל הכיתה שלי
ונברר אם הם מגיעים. עברו כבר עשר שנים מאז, אבל אני לא
מתגעגע. לא שאם הייתי רוצה להתגעגע הייתי יכול, פשוט משום
שהגעגוע, כמו רוב הדברים, הוא סופי, וניצלתי כבר את על מכסת
הגעגוע שהוקצבה לי. חיפשתי רגש דומה לגעגוע ומצאתי תחליף זול,
יחס המרה נוח של 1:4 בערך, חוסר שביעות רצון. שמחתי לעצמי על
התחליף ומיד הפכתי חסר שביעות רצון. לשם מה לקיים כנס מיותר
כזה? הרי עם שניים-שלושה חברים אני שומר על קשר גם ככה, ועם מי
שלא - מה הסיכוי שפתאום נהיה החברים הכי טובים? נו באמת, זה
יכול רק להרגיז אותי. כל הבנות יגיעו עם התינוקות הוורדרדים
שלהם, ישוויצו כמה הם מתוקים וחמודים, וינהלו תחרות סמויה (או
לא כל כך סמויה) ביניהן של מי התינוק הכי מושי. כל הבנים יגיעו
בחולצות מגוהצות, כדי לרמוז לאחרים רמז כפול: ראשית, אשתי
מגהצת לי את החולצות, כלומר, תראו איזה יופי הסתדרתי בחיים.
שנית, אני עובד בעבודה מאוד מכובדת, כלומר סטארט-אפ, הבורסה או
משהו אנלוגי, כלומר, שוב, תראו איזה יופי הסתדרתי בחיים. ביחס
המרה נוח עוד יותר של 1:6 אמיר אז את חוסר שביעות הרצון ברגש
פולני טהור, ואחשוב לעצמי - ומה אתי? תסתכלו עליי, בן 28, עושה
תואר שני במקצוע זניח וחסר שימוש כמו היסטוריה, חוקר אירועים
שקרו הרבה לפני שנולדתי, לא עניינו אף אחד בעת התרחשותם ועל
אחת כמה וכמה היום, תקוע בירושלים ורחוק מכל החברים שלי, וסובל
בעיקר מבדידות ומחום. אבל הסכמתי. טוב, הייתי המום מדי מהשיחה
הפתאומית בכדי לסרב לאורנה. קבענו ליום שישי הבא, שבוע לפני
האירוע. קצת אחרי תשע בבוקר, כך שאספיק לבקר את סבתא שלי קצת
לפני.

3. באותו יום שישי היה לסבתא שלי יום הולדת 89. שנינו היינו
מאז ומתמיד אנשים של בוקר ומשכימי קום, אז הגעתי אליה בשמונה
בבוקר. לאפות בלעדיה היה פחות נחמד, גם משום שאף אחד לא שטף
אחריי את הכלים, אבל בעיקר משום שתמיד משהו היה חסר בסופו של
דבר, לפעמים אפיתי פחות מדי, לפעמים יותר מדי, לפעמים היה חסר
סוכר, לפעמים קמח, לפעמים היה יוצא לי כמעט מושלם, אבל בכל
זאת, רק כמעט, כי משהו לא ברור היה חסר. בכל מקרה, אפיתי את
העוגה האהובה עליה, עוגת שיש, לפי המתכון שהיא בעצמה נתנה לי,
והיה לי מזל כך שיצא לא רע. לקחתי שתי צלחות פלסטיק, שני
מזלגות, שתי פרוסות עוגה ונסעתי אליה. חבל שאין אצלה איזה כיסא
לשבת עליו, אז התיישבתי על המצבה. "את תסלחי לי, סבתא, נכון?"
היא לא ענתה. הוצאתי את פרוסת העוגה שלה והנחתי על הקבר. את
שלי התחלתי לאכול. "באמת יצא לי לא רע", חייכתי לעצמי והרמתי
כוס מיץ פטל, "עד מאה ועשרים".

4. לפני חצי שנה מתה סבתא שלי. זה בטח נשמע כמו התחלה של סרט
קומדיה ישראלי שובר קופות, אבל זה לא. כשהייתי קטן היא הייתה
לוקחת אותי לקופת חולים, לקניות בשוק, לספסל בפארק. היא הייתה
מדברת ואני הייתי מקשיב. היינו מבשלים יחד, היא הטבח ואני
העוזר. לא תמיד אהבתי אותה. לפעמים הייתה דואגת לי יותר מדי,
לפעמים סתם הייתה מחדירה בי את גישתה הקודרת, הקשוחה והקפדנית
לחיים. אבל עם השנים משהו בה התרכך, והיא למדה לקחת את החיים
ביתר קלות (או שמא פשוט נחלשה?), והייתה מוכנה סוף סוף לקבל
קצת עזרה ואפילו לחייך. בזמן שהיא הזדקנה אני גדלתי. אז לקחתי
אותה לקופת חולים לקניות בשוק, לספסל בפארק. אני דיברתי והיא
הקשיבה. היא נטתה להשתעמם לעתים קרובות, אז בישלנו, הפעם אני
הטבח והיא העוזר. היא הייתה הילדה שלי ואני הסבא, ופתאום
איבדתי אותה. כשקברו אותה נזכרתי במעין שיר-דקלום ברומנית
שחזרה עליו מדי פעם, בעיקר כשכאב לה הגב: "בעירנו בה יורד גשם
פעמיים בשבוע, הולכים באטיות ברחוב זקן וזקנה - שני צעצועים
מקולקלים". היא מתה ואני נותרתי.

5. רחצתי ידיים ביציאה מבית הקברות, כי כך היא לימדה אותי.
עברתי במהירות על-פני הקבצנים שבכניסה, הטלתי מטבע בעל ערך
נמוך, כי כך לימדה אותי, ונכנסתי למכונית. הגעתי לאורנה לאחר
זמן לא רב, אבל מחשבותיי היו עדיין במקום אחר. "או! אני כל-כך
שמחה לראות אותך! לא השתנית בכלל". ממש, חשבתי לעצמי, כמה
קמטים נוספו וקצת שער ירד, אבל מילא. הצעתי לה פרוסת עוגת שיש
("נשארה מיום ההולדת של סבתא שלי", כך אמרתי לה), והיא אמרה
"אתה אפית? זה נפלא!" ולא שכחה להוסיף את המשפט ששמעתי פעמים
רבות בעבר, ותמיד עורר אצלי חיוך מריר: "אשתך תהיה מאושרת". גם
בפעם ההיא התאפקתי מלענות - "בזבוז, לא? אני אף פעם לא אתחתן.
איפה אתם חיים?" התקשרנו לכמה בני מחזור שלי, ועם כולם אורנה
דיברה. בדיעבד, לא היה לי ברור מדוע רצתה שאגיע. "אודי? מנחש
מי מדברת?... מה?... אין לך מושג?... לא נורא, זו אורנה, המורה
שלך לספרות! אין לך מושג כמה אני מתרגשת לדבר אתך!... ולא תנחש
מי יושב פה לידי! כן... תומר! היית מאמין?!... נכון, נכון,
תמיד הוא היה חביב המורים..." ואז היא פרצה בצחוק מתגלגל
מלאכותי. החלטתי שזה יותר מדי, והלכתי לשבת על הספה בסלון.
הטלוויזיה הייתה פתוחה, ובהיתי בה. מדי פעם שמעתי את קריאות
ההתפעלות של אורנה, "מה אתה אומר? מתי הוא כבר הספיק להתחתן
שיש לו ילד בן שנתיים?... זה נפלא!" חיפשתי בקדחתנות את השלט
והגברתי את הקול בטלוויזיה. באותו הרגע כל דבר חוץ מלשמוע את
השיחה נראה לי עדיף, אפילו אם מדובר בערוץ 2, ששידר, איך לא,
מקבץ פרסומות (נוסף). אורנה המשיכה והמשיכה לקשקש, והתחלתי
לנקר. מתוך נמנום קל שמעתי כי הסתיימו הפרסומות והן פינו את
מקומן לטובת מבזק חדשות. קריינית חייכנית דיווחה על מצב
הביטחון, דו"ח העוני, שוד קשישה, הצגת ילדים חדשה ונישואי שני
כוכבי ערוץ הילדים (שלא הכרתי) באותה נימה ובאותו החיוך שכאילו
הודבק על-פניה על-ידי מאפרת מוכשרת מדי. "וידיעה אחרונה למבזק
זה, ביום ראשון הקרוב, ייראה בישראל מחזה נדיר. בשל משטר רוחות
ייחודי, יחדור לאזורנו זוהר הקוטב מאזור הקוטב הצפוני. מדובר
בתופעה נדירה, שכן הזוהר ניתן בדרך כלל לצפייה רק בקווי רוחב
צפוניים או דרומיים במיוחד". חשבתי לעצמי - כמה מוזר, ועיניי
נעצמו. כנראה שנרדמתי, כי הדבר הבא שראיתי (או יותר נכון,
שמעתי), היה אורנה עומדת מעליי ומצחקקת - "תומר, זה נפלא! אני
שמחה שהצלחת לתפוס איזו תנומה קלה!... אל דאגה, אני סיימתי את
שיחות הטלפון... כולם-כולם אמרו שיבואו ביום שני לכנס! זה
נפלא, הלא כן?... להביא לך שמיכה?" "לא לא", מלמלתי, "תודה,
אני אסע הביתה". חייכתי במבוכה ויצאתי.

6. ביום ראשון התקיים הכנס, וכל אותו היום ליוותה אותי הרגשת
אי נוחות. הסיבה הייתה אולי מזג האוויר המוזר: השמיים היו
נטולי עננים, רוח קלה נשבה אבל היה חשוך יחסית. הסתכלתי מבעד
לחלון, שתיים בצהריים, וחשוך כאילו עוד מעט ירד הלילה. בשעה
שבע בדיוק התייצבתי בבית הספר. למען האמת, המפגש היה פחות נורא
ממה שציפיתי, אולי משום שפגשתי את נועה. בתיכון הייתה לי חברה.
מצחיק, לא? טוב, להגנתי אני יכול להגיד שאז עדיין שיקרתי
לעצמי, וניסיתי לשכנע את עצמי "שאני בכל זאת ממש כמו כולם".
המשיכה תבוא עם האהבה, כך אמרתי לעצמי, אבל זה לא קרה. הפכנו
פשוט לידידים מצוינים. נפרדנו בלי כאב לפני שהתגייסתי לצבא.
לנועה היו עיניים חומות בצורת שקד ושער חום גלי. אני חושב
שבחורים רבים חשבו שהיא מאוד נאה, ולמען האמת גם אני חשבתי כך.
"לא השתנית בכלל", היא אמרה לי. "מה פתאום, שנינו השתנינו, ואל
תשקרי". היא חייכה אליי בהקלה, "איזה מזל, סוף סוף מישהו שאומר
מה שהוא חושב, כולם כאן כל כך מלאכותיים". חייכתי אליה ונזכרתי
בידידות האמיצה שהייתה לנו. "אז מה אתך היום?", שאלתי. "אני?
נו, כמו כולם, מכבסת תולה, מכבסת תולה". "מה, התחתנת?" שאלתי,
"כן, גם יש ילדה. למעשה המורה שלנו למתמטיקה, בצעד חסר טקט
לחלוטין, ראתה אותי עם רעות, ואמרה לי - או! היא כל כך דומה
לתומר!" בעלי עמד מאחוריי, אז הייתי חייבת לתקן אותה בפניו,
שאני ואתה בכלל לא נשואים, ולמעשה לא פגשתי אותך כבר כמה
שנים". מביך למדי, חשבתי לעצמי, וחייכתי, "כן, אה? כולם חשבו
שנתחתן בסוף, נכון?" "טוב, שנינו ידענו את האמת, להסתכל על
בחורים יחד בחוף הים, ולהחליף דעות מי חתיך יותר, זה לא מה
שהרבה זוגות נוהגים לעשות", היא אמרה והסתכלה על הרצפה. "אז בת
כמה רעות?" שיניתי נושא. "שנתיים", היא אמרה, "והיא ילדה
מקסימה". "אני בטוח", עניתי, "כמו אמא שלה". הסתכלתי מעבר
לכתפה, וראיתי שלושה אבות, מחזיקים בידם הגדולה יד קטנה הרבה
יותר, של ילדים קטנים יותר וקטנים פחות, וחשבתי לעצמי, שאם
הייתי קצת אחרת, גם אני הייתי יכול להיות אחד מהם. הרגשתי את
הדמעות מנסות לפרוץ את מחסום העפעפיים. נועה אמרה דבר נוסף,
אבל בשל המאבק העצמי שהתנסיתי בו, לא הצלחתי להקשיב. כשחזרה על
דבריה שוב, הבנתי מה היא אומרת - "תסתכל על השמיים". הרמתי את
הראש וראיתי. השמיים היו חשוכים, אבל מריחות צבע ירוק, כחול,
כתום ואדום היו שם, נעים עם הרוח. הנוכחים החלו להשתתק והרימו
מבטם לשמיים, ואז שמתי לב לרחש מוזר. "זה זוהר הקוטב", מלמלתי,
"הוא באמת הגיע עד לכאן". "מדהים", לחשה נועה, "אתה יודע מה
אומרים האסקימואים על זוהר הקוטב?" "לא", עניתי בחוסר ריכוז,
והיא המשיכה "הזוהר הוא המתים שמשחקים ביניהם כדורגל
בגולגולותיהם". "חולני משהו, לא?" שאלתי, "דווקא חשבתי שזה
ימצא חן בעיניך. בעיניי זה מוצא חן", היא השיבה ואני חייכתי,
"כן, זה נחמד".

7. הצבעים התערבלו בשמיים, כשבכל פעם צבע אחר הופך לדומיננטי
ומגרש את האחרים. התלמידים שהתבגרו הסתכלו על השמיים בעיניים
פעורות. זה נראה כאילו לאיש זה לא הפריע, אבל הרעש הלך והתגבר.
בהתחלה, אפשר היה לחשוב כי זו פשוט הרוח, אבל ככל שנמשך ונמשך,
שמעתי מעין מקצב, מעין שילוב מוזר של כרכרה עם סוסים ומוזיקה,
כן, מוזיקה, אבל במקצב מאוד מוזר (שבע שמיניות, אולי?). "אימא
אימא! השמיים!" שמעתי קול, קול שנשמע לי כל כך מוכר, אף על פי
שמעולם לא שמעתי אותו עד עתה. עוד לפני שראיתי אותה, ידעתי מי
זאת - רעות. נועה הניפה אותה על הידיים והסתכלנו אני ורעות זה
על זו, במבט תמוה למדי. לא הצלחתי לעצור את עצמי, ואמרתי בכנות
פתאומית "את הילדה הכי מקסימה שפגשתי עד היום", ורעות פשוט
המשיכה לבהות בי בתימהון. אלא שאני הבטתי בה, וראיתי את עצמי.
שוב הייתי ילד קטן בזרועות אמו, והרגשתי תחושת עצבות גדולה אבל
גם מעט נחמה, בלי הסבר טוב לשתי התחושות. האורות בשמיים המשיכו
להתערבב, יצרו צורות של עננים, סוס, פיל, אוניה וכובע...
רגע... אני יודע מה אני שומע. מוזיקה בלקנית, וזה אכן מקצב של
שבע שמיניות. לשנייה תהיתי אם אני היחיד ששומע את זה, ואז
ראיתי בשמים את מקור הקול הנוסף - הכרכרה. רק שלא הייתה זו
כרכרה, אלא מזחלת שלג, רתומה אל כמה כלבי קוטב לבנים, והכול
עשוי מאורות ירוקים, כחולים, כתומים ואדומים. הסתכלתי משתהה,
והבחנתי בדמות כחלחלה בתוך המזחלת - סבתא! כן, זו היא! התחלתי
לרוץ אל האופק ולקרוא "סבתא סבתא! השמיים!" לשנייה חשבתי איך
ייתכן שרק אני רואה אותה? האם כולם כל כך עסוקים עם ילדיהם
הקטנים עד שאין להם ולו דקה לשים לב למזחלת השלג ולסבתא שלי,
שחזרה? כן, כנראה צריך להיות קצת במקום אחר, כדי לראות אותה.
והיא לא הייתה לבד, כל ארבעת הסבים והסבתות שלי היו שם, ובקושי
הצלחתי להמשיך לנשום. "הלכתם לי כל כך מוקדם, ואפילו לא נפרדתם
כמו שצריך", נזפתי בהם בדמעות, "חלמתי עליכם כל כך הרבה
וחיכיתי לשוב ולפגוש אתכם שוב. בכל מה שעשיתי כאן, על פני
האדמה, בכל החלטה שקיבלתי, חשבתי מה אתם הייתם עושים ומה אתם
הייתם אומרים... וסבתא, ילדה שלי, היה קשה כל כך לאבד אותך...
והנה את כאן". אחרי גל השמחה וההתרגשות שפקד אותי, תקף אותי גל
כעס וצער. "והנה... באתם בוודאי לזמן כה קצר, ועם הסתלקות
האורות הירוקים והאדומים בוודאי תסתלקו גם אתם. לשם מה באתם,
להזכיר לי את חסרונכם? אולי תניחו לי, וקחו גם את הזיכרון
אתכם, הזיכרון שמהלך עליי אימים, שגורם לי לחשוב שכל מעשה שאני
עושה כאן, על האדמה, אני עושה גם בשמכם. קחו ממני את המשא הזה,
ולכו מפה". סבא היה הראשון לרדת מהכרכרה ולהתקרב אליי. הוא
הניח יד ירוקה על כתפי, והאור הירוק מילא בצורה מוזרה את
הריקנות שהשתלטה עליי בזמן האחרון.

8. גם אני הפכתי ירוק. נו טוב, עדיף להיות ירוק מאשר ריק, לא?
סבתא ירדה גם היא ממזחלת השלג והסתכלה עליי. "גדלת", היא אמרה.
"הזדקנתי כל-כך", עניתי. "אבל אתה עדיין ילד. מתי תתבגר כבר?
מתי תיקח אחריות על חייך... מתי תהיה לך משפחה?" השפלתי מבט
ודמעות ירוקות ירדו על האדמה. "לא תהיה לי משפחה, סבתא. אתם
המשפחה שלי... אני... אני בא אתכם". בהחלטה של רגע, אם כי
בהחלטה נחושה מאוד, עליתי על מזחלת השלג, ולראשונה מזה חודשים
רבים חשתי הקלה עצומה. כאילו כל הלבטים שהעסיקו אותי נעלמו,
ומצאתי את הפתרון שיתאים לכולם ואולי אפילו גם לי. כל אחד צריך
ללכת בדרך שלו. לראשונה בחיי חשתי שלווה, שלמות וקבלה עצמית.
הייסורים נעלמו, ובמקומם מילא אותי אור אדמדם (בשילוב עם
ירוק). "טוב, אם זאת החלטתך", אמר סבא. "בטוח?" הוא שאל. "כמו
שמעולם לא הייתי בטוח במשהו עד עכשיו", עניתי בחיוך. "אז
נוסעים!" הוא אמר בקול צוהל, והמזחלת התחילה לנוע. לרגע לא
התחרטתי, אבל בכל זאת הגנבתי מבט אחרון אחורה. ראיתי את עצמי
שוכב חסר תזוזה על רצפת מגרש בית הספר, והמולה מסביבי. זה כבר
לא יעזור, חשבתי. באדישות מוחלטת סובבתי את ראשי אל הילדה שלי
וחייכתי אליה: "מזל טוב, סבתא, היה לך יום-הולדת שלשום, איך
חגגת?"