איש צעיר אחד, בחור, ילד
בכה בכל פעם שחש אהבה.
יום אחד הוא ראה ארנבת
ומרוב אהבה לארנבת ולכל
הארנבות בעולם,
הוא התחיל לבכות.
הבכי זרם ממנו כמו גלי הים,
הבכי היכה בו כמו תהפוכות הנפש באדם,
הבכי לא פסק לזרום מעיניו הדומעות
והילד שלנו לא פסק ליילל ולבכות.
יום בהיר אחד, קם הילד משנתו,
הילד הקטן שלנו, וראה ארנבת
ובכה.
מאז הוא לא שונא ארנבות.
כי ארנבות גורמות לו לבכות.
הוא אוהב ארנבות.
ובוכה.
הילד שלנו אהב את אמו,
ובכל פעם שנכנסה אל חדרו
הוא בכה מרוב אהבה.
אך אמו לא הבינה מדוע
הילד הקטן שלנו בוכה
בכי כה מר וקורע לבבות?
היא שאלה רופאים והתייעצה
אצל המומחים, וכולם סגרו
את התיק בלי הוכחות חותכות
ובלי ממצאים חדשים.
"הילד שלנו ימשיך לבכות כל עוד יש
לו דמעות בשק הדמעות שבעיניו",
כך סיכמו המומחים.
וכך המשיך הילד שלנו לבכות ולבכות,
בכל פעם שאמו נכנסה אל חדרו,
הוא לא ידע להסביר לה למה בכה
ומדוע הוא בוכה עתה?
בכל פעם שנכנס אביו אל חדרו
היה הילד שלנו בוכה ומיילל ארוכות,
ואביו חשב שאותו הוא לא סובל, שטויות...
וכך החל למעט ולא להיכנס אל חדרו...
וכך מרוב אהבה לאמו ולאביו,
לא יכול היה הילד שלנו לבטא
את עוצמתה הבלתי נדלית של אהבתו
אלא אך ורק על ידי יללותיו ובכיו!
וכך הילד שלנו בכה בימיו
ובכה בלילותיו
ואיש לא ידע כיצד לתת לו
פתרונו.
והבכי שלו הפך לשנאותיו...
לשנאתו את עצמו...
יום אחד פגש ילדה בבית הספר
והילדה הייתה יפה וחכמה וטובה למראה
ונאה דורשת ונאה שואלת וקוראת ספר
ונאה מקיימת...
והילד שלנו התאהב בה ממבט ראשון.
הוא לא אהב אותה כדי לנשק לה,
הוא אהב אותה כדי לאהוב אותה,
אך מרוב אהבה שמילאה את לבו,
ומרוב המילים שלא היו לו, שלא זרמו מפיו,
אהבה להגיד לה, לא ידע איך לומר לה,
פרץ בבכי קורע לבבות ונורא.
המורה שהייתה בכיתה לא הבינה
וגם הילדה הטובה לא יכלה להבין,
וגם כל שאר הילדים בכיתה לא הבינו
רק הילד הקטן שלנו הבין ובכה...
והילדים הרעים צחקו לו,
ורצו להכות בו.
והבכי הלך והחריף,
והבכי הלך והתחזק ואפילו
מנהל בית-הספר לא ידע כיצד לעזור
לילד שלנו,
מאחר שהזמין את הוריו והבין
את המצב,
מה כבר יכול מנהל לעזור?
וכך רחקו הילדים מהילד שלנו
וגם הילדה הטובה הרחיקה
עצמה מקרבתו, וגם הארנבות
בגינה ובשדה פחדו מפניו,
ואפילו אמו שדאגה ואביו
שחש סלידה,
כולם נסגרו
מפני הילד הקטן שלנו
שנעשה יותר ויותר סגור ומסוגר
בעצמו.
בלילה נדדה שינה מעיניו
והיה מתהפך במיטתו
ולא יכול לעצום את עיניו.
גם בחלומותיו אהב לראות
ארנבות ולאהוב אותן
ולבכות.
אהב לראות את הילדה
הטובה ולאהוב אותה
ולבכות.
כן, בלילות היה ממשיך
לבכות.
ולאהוב את אמא ואבא
ולבכות.
באותו יום של בוקר,
אחרי שכיסה את עצמו
באלף שמיכות,
קם הילד הקטן שלנו
ממיטתו והוא עייף מאוד
מלילה סוחט של בכייה
לדורות.
והוא אמר בלבו שהיום
הוא יהיה אחר
אבל היום לא היה אחר.
בדיוק כמו אתמול
הוא המשיך לבכות עם
הילדים הטובים והרעים
בבית הספר.
הוא המשיך לבכות עם
אבא ואמא.
הוא המשיך לבכות עם
הארנבות.
וחזר לקראת ערב לביתו
ובעיניו רק דמעות.
"מה יהיה אתי?"
הוא שאל את עצמו
והלך להכין שיעורי בית.
"מה יהיה עליי ועל
הבכיה שלי?
אולי לאלוהים פתרונות?"
וכך הלך לישון עם הפתרונות
האלוהיים.
ובלילה הופיע מלאך
בחלום. מלאך אלוהים.
והמלאך לא אמר דבר,
הוא רק היה שם,
כמו המעיין, הוא רק
זרם שם.
והמלאך היה יפה
הוא היה עשוי אור
הוא הקרין רק אור
וחיוך נעים שפוך
על עיניו ופניו
וכולו אומר אהבה
והילד שלנו שמע
את קולו וקולו לא
אמר לו דבר.
והילד שלנו שמע,
אך המלאך לא דיבר.
הילד שלנו שמע רק
מילה אחת:
"אהבה."
והחלום הזה נשאר
לו בעיניים.
והחלום הזה המשיך
להקרין לו אורות
וצבעים
המשיך לייפות לו את
דרכי הבכי המגוונות,
את כאב האכזבה
את סבל
הכישלונות.
ולמחרת קם הילד שלנו
וכוחו במותניו.
החלום חיזק את עיניו.
הילד שלנו קם עם
יותר אהבה
והחלטה לא לבכות
יותר לעולם.
כשאמא אמרה לו
"בוקר טוב ילד שלנו"
הוא פרץ בבכי חזק יותר.
אמא לא שמה לב לעובדה
שהבכי התחזק.
גם אבא לא שם לב שהבכי
התעצם.
גם הילדה הטובה לא שמה
לב. וגם לא הילדים הטובים
והרעים.
רק בשובו אל ביתו לקראת
ערב.
הבחינה חתולת הרחוב
שהילד שלנו
התחזק.
שוב חזר ובכה כל
הלילה. התכסה בקור
באלפי שמיכות.
אך הבכי הלך והתחזק,
והייתה אמא באה לראותו
ואבא לחבק אותו,
אבל הבכי התחזק עוד יותר.
ולא מצאו פתרונות.
כי רק לאלוהים פתרונות.
ובלילה שוב חלם
את המלאך המואר.
ושוב המלאך לא אמר
דבר.
רק הקרין את אורו
רק האיר את פניו.
והילד שלנו שמע
רק מילה אחת:
"אהבה."
עם המילה הזו
הוא קם למחרת.
כאשר יצא אל
הרחוב,
פגשה בו החתולה,
זו שהבחינה
בהתעצמותו.
אמרה לו החתולה
"אהבה."
הילד שלנו
לא האמין למשמע
אוזניו.
"היא יודעת לדבר?
מלאך לא יודע
והיא יודעת?"
חיבק אותה
אל לבו
ובכה.
ובכיו פרץ ממנו.
בעוצמה.כה גדולה
שאמו ואביו
הביטו בו מן החלון
ומיד אמרו לו לרוץ
לבית הספר.
והילד הקטן לקח עמו
את החתולה
ובכה.
הילדים הרעים התעללו
בחתולה שלו.
והילד שלנו
לא בכה.
הוא הגן על החתולה
שלו
ולא בכה.
הילדה הטובה
גם היא באה לעזור
לו להגן על
החתולה שלו
והוא לא בכה.
הוא רק אמר: "אני אוהב."
וכולם הבינו שהוא אוהב
את החתולה.
גם הילדים הרעים הבינו
וחיכו לו בהפסקה,
כדי להתעלל
בחתולה הקטנה.
והילד שלנו התעצם,
ולא הרפה,
הוא לא אפשר
לילדים הרעים
להכות בחתולה
הטובה היחידה
שהבינה
אותו.
המורים ביקשו
לשחרר את החתולה
שלו ולהוציאה מהכיתה.
אך הילד שלנו לא
הוציא את החתולה
ולכן לא בכה.
וכשראו המורים
שהילד שלנו לא
בוכה עוד,
אפשרו לו לשמור
על החתולה בכיתה
כי הוא לא
בכה.
וכשהלך הביתה
והניח את החתולה
ברחובה,
הותקפה החתולה שלנו
בידי חתולים רעים
ומרושעים.
והילד שלנו הגן עליה
ולא בכה.
והמלאך שהופיע שוב
באותו הלילה, לא אמר דבר,
רק הקרין את טוב לבו ואת אורו
בפניו שקרנו.
והילד שמע רק מילה אחת שלא
נאמרה מפיו:
"אהבה."
למחרת שוב בכה
הילד שלנו,
עם אביו ואמו
אך לא בכה
עם החתולה
שלנו.
הפעם הביא לה קצת
חלב וגבינה
והחתולים הרעים
ניסו לחטוף לה
את ארוחתה.
והילד שלנו הגן
על מזונה ולא בכה.
הילד שלנו הבחין
שיש זכרים מסביב
לחתולה שלנו.
והם מנסים לקפץ
עליה וגם כועסים
עליו מאוד כשניסה
להסירם מעליה.
ולא הבין מדוע
הזכרים רוצים
אותה מתחתם?
ומדוע הם נועצים
את שיניהם
בצווארה,
זה כואב! איי!
די!!!
עד שיום אחד ראה
במו עיניו
את איבר המין
הזכרי, בגודל
של מסמר עבה,
חודר לגופה
של החתולה שלנו
והיא צורחת
מכאב.
ולא הבין,
וניסה לגרש את
הזכר מעליה.
והזכר כמעט נעץ בו את
ציפורניו מרוב זעם
וחשף את שיניו באיום
ובכעס מפחיד.
והילד שלנו
לא בכה.
וכאשר המליטה
גורים קטנים
וחמודים
הבין מהיכן באו.
ובכה.
כלבים ניסו לפגוע
בגורים של החתולה שלנו
והילד שלנו הגן
עליהם
ולא בכה.
"אבל למה החתולה
שלנו צורחת
בשעה שהזכר עושה לה
גורים בתחת?"
שאל את עצמו
ולא בכה.
רחמיו נכמרו
על החתולה שלנו
ועל הגורים הקטנים
ועל חולשתם
ועל חוסר יכולתם
להגן על עצמם,
ושוב בכה
הילד שלנו.
הוא בכה על
הכאב של
החתולים
ולא על כאבו שלו.
הוא בכה על
חולשותיה של אמו
שלא הבינה ללבו,
ועל אביו שבמקום
להקשיב
חשב על עצמו
ועל אכזבתו
מבנו יחידו...
הוא בכה על הילדה הטובה
הנאה והחכמה, שלא הבינה
את אהבתו אליה.
ועל הילדים הרעים
שלא נתנו לו הזדמנות
להסביר.
ועל המורים שהבינו רק
את החפצים החיצוניים
ולא הרגישו אותו
כפי שהיה
באמת, בפנים.
הוא בכה, כי לא ידע
איך להסביר את
עצמו
לאיש, מלבד למלאך
ולחתולה שלנו
ולגוריה.
הוא לא ידע
להגיד את המילה
היחידה שאותה שמע
מן המלאך.
אבל הילד שלנו
אהב
את כולם.
הוא אהב את
החתולה
שלימדה אותו
לאחוז בעוצמתו
ולהגן עליה
מפני אויביה
ולאגור עוזו.
הוא אהב את גוריה
שהראו לו עד כמה
הוא חלש וחסר
אונים
אל מול גורלו
וגורל אנשים.
הוא אהב
את אמו, בלי ספק,
אהבה גדולה
על מסירותה
ותמיכתה
ואת אביו
על חוכמתו וכוחו
ועל עבודתו.
הוא אהב את
הילדה הקטנה
שנאה דרשה
ונאה קיימה,
ורצה לומר לה,
אך רק הבכי בא
במקום המילה.
והוא אהב את
הילדים הרעים,
ורצה לחבק אותם
אל לבו,
אך בכל פעם
שניסה לחבק ילד
או ילדה
מקבוצת הילדים הרעים,
קיבל מכות
וסטירות, לגלוג,
נשיכות
והתחמקויות...
"איך לאהוב את
הילדים הרעים?"
הוא שאל רגע
לפני שנרדם.
ושוב הופיע
מלאך אלוהי
כולו אור
ופניו זוהרים.
והמלאך לא דיבר
ולא אמר מילה
וחצי מילה.
אך הנער שלנו
שמע רק מילה
אחת:
"אהבה."
והוא בכה
והמשיך לבכות,
כי לא ידע איך
לאהוב
את הילדים הרעים
בכיתה
ובחצר בית הספר.
הוא רצה לאהוב
אותם, אבל הם
לא רצו לאהוב
אותו. בעצם הם
חשבו שהם
שונאים אותו כך
ואת החתולה שלו
ואת הילדה הטובה
הם יזרקו לפח.
יום אחד הוא אמר
לכל הילדים בכיתה:
"מהיום והלאה אני לא
אבכה!"
והילדים הרעים צחקו,
והילדה הטובה
האמינה.
"ואתם רוצים הוכחה?"
שוב פנה אל כל הכיתה.
"ומה, שוב תביא לנו את
החתולה שלך? ותראה
לנו את גוריה?
אבל רק נרים אליך אצבע
וכבר תפרוצנה דמעות
כמו בשפך הנילוס".
"כן, אקח אתכם אל
הרחוב שלי ואראה
לכם מה למדתי מהחתולה
שלי."
והם קמו כולם כאיש
אחד
וגם המורה אתם.
והלכו אל הרחוב של הנער שלנו.
והוא הראה להם את החתולה
ואת גוריה החדשים שרק
נולדו. והסביר להם
שיש לחתולה המלטה כל
ארבעה חודשים. והראה להם
את איבר המין של החתולה
שלנו, מול איבר המין של
הזכר. והסביר להם את מבנהו
והילדים הרעים צחקו, אבל
המורה השתיקה אותם
וביקשה שימשיך.
וגם הסביר להם שבניגוד
לבעלי חיים אחרים,
כמו האדם, יש כאב
אצל החתולה במעשה האהבה.
והנה זו הפעם הראשונה
שהצליח לבטא את המילה "אהבה"
ואפילו איש לא הבחין,
אבל הנער שלנו ידע,
שמרגע שיבטא את המילה
שאפילו המלאך לא היה מסוגל
לבטאה, הוא ישתחרר
מאותה קללה...
והוא סיפר להם על אותה
חתולה
שדיבר אתה בטלפתיה
והצליח לחבר אותה עם חתולון
פחדן, שהיה מנותק מהקהילה,
ורק ביקש ממנה במילים ממש,
שתלך לטפל בחתולון הפחדן.
והם נישאו, וטיפלו זו בזה
וידעו ללקק וללטף ואף
לנקות את שאריות הלילה
בעיניהם. הם ליקקו זה את זו
בלשון הם עשו זאת יחדיו,
כמה אהבה יש בין חתולה וחתולון.
שאלה מורתו של הנער שלנו:
"ואת כל זאת למדת בתקופת
הבכי? אז למה בכית?"
והנער ענה להם, "בכיתי
כי לא יכולתי להגיד
לכם שאני אוהב אתכם
כמו שאני אוהב את החתולים,
ולחתולים אפשר להגיד אהבה
בלי להגיד כלום, הם לא צריכים
מילים. הם מבינים אותנו מבפנים,
הם שומעים את קולות האהבה
ויודעים מהיכן הם בוקעים.
אנחנו הילדים לא מקשיבים
לפעימות האהבה,
אנחנו הילדים לא
רוצים להתחייב
לאהבה.
אבל אצל החתולים זה בא בלי מאמץ.
אנחנו צריכים ללמוד אהבה
ולתת אהבה, ולדבר אהבה,
ולשכנע באהבה,
אבל הם לא.
בכיתי כי לא ידעתי
להגיד לכם שאני אוהב
אתכם, גם את הילדים
הרעים, כי אתם כמוני,
גם אני נראיתי רע
כאשר בכיתי.
גם אני גרמתי צער להוריי
כאשר לא יכולתי להפסיק
לבכות.
ואל תחשבו שהפסקתי
לבכות, זה לא נכון."
"איך זה?" שאלו כולם
כאיש אחד.
"אני ממשיך לבכות.
אני ממשיך לבכות כשאני
רואה את הארנבות, כי
הן כל כך יפות וזריזות
וקופצניות, ויש להן
עיניים גדולות ומבינות.
ואני בוכה כשאני רואה את החתולה
שלנו ואת גוריה, ורואה את חולשתם
מול אויביהם, הכלבים והתנים
שמחכים רק לרגע קט של חולשה
כדי לתקוף
ולטרוף את הקטנים והחלשים.
אני בוכה כשאני רואה את סבלו
של אבי שאיננו יודע לבטא
אהבה, ואת סבלה של אמי
שאינני יכול לומר לה עד כמה
אני אוהב אותה.
ואני בוכה כשאת, המורה,
מתעללת בילדים הרעים,
והם מתעללים בנו, בגללך.
ואני בוכה בגלל הילדים
הרעים, שהם לא ממש רעים,
הם טובים כמונו, אבל יש
משהו בבית שמפריע להם,
יש משהו שהם לא הבינו.
אני בוכה מיופיה של הילדה
הטובה והנבונה, שהיא כבר
נערה,
כי אני לא יודע איך להגיד
לך... איך לומר לך את
המילה,
שאפילו מלאכים מתביישים לומר אותה.
אני רוצה לומר לך
ולא יכול.
וכל ילדי הכיתה שעומדים ברחוב
ומתבוננים בחתולה שלנו,
מחאו כפיים בהתרגשות.
רק הילדה הקטנה שכבר
הייתה לנערה לא קטנה, לא חייכה,
ומעינה גלשה לה דמעה
אחת קטנה ונסתרת
שאותה ראה כמובן רק
הנער שלנו
