והיא יושבת איתם... צוחקת, מדברת, כועסת, מחייכת... מה באמת
עובר לה בראש?! אני שואל את עצמי בכל פעם שאני רואה אותה.
המבט שלה - אני יכול שעות לבהות בה ולנסות להבין מה היא חושבת
באותו רגע. העיינים האלו, שפשוט אומרות הכל בלי צורך לשאול,
מסקרנות... עיניים עמוקות שמסתירות מאחוריהם עבר גדוש בחוויות
וכאב.
אף פעם לא הצלחתי להבין אותה. ונראה לי שאף אחד לפני לא הצליח.
היא כ"כ שונה, מיוחדת!
צורת הדיבור שלה, המחשבה שלה... יש בה משהו כ"כ בוגר.
הנה היא שוב צוחקת... מספרת איזו הלצה, מה היא מסתירה שם?! אני
שואל את עצמי כל פעם מחדש. הצחוק הזה... הוא בא כדי להסתיר
כאב? בדידות? רגע קשה? הוא בטוח לא בא מהלב. זה לא היא...

היא כ"כ שונה לי פתאום. חשבתי שהכרתי אותה או לפחות היה נדמה
לי שחלק ממנה. עכשיו היא מוזרה לי... זה משגע אותי שאני לא
מצליח להבין על מה היא מדברת!

מה קורה לה כשהיא נשברת?! מי נמצא איתה? עם מי היא מדברת?

הנה... וברגע הזה אני בטוח, כן כן! המבט הזה, היא כועסת! אבל
למה היא לא מדברת? למה היא נותנת להכל לעבור מתחת לרגליים שלה
ופשוט שותקת? ממה היא מפחדת?!

שתתחיל לדאוג קצת לעצמה, שתחשוב עליה לפעמים! מה היא רוצה, מה
כואב לה, מה יעזור לה, מה היא צריכה, לא מה אחרים! שתפסיק
להיכנע לרצונות שלה! שתעמוד על שלה כבר!

זה כואב לי, זה קשה לי... אני לא יכול לדבר איתה, לעזור לה.
היא כ"כ סגורה. כ"כ אטומה. וכן, היא יודעת... היא יודעת שהיא
פוגעת בעצמה. אבל היא לא מוכנה לעשות כלום כדי לשנות את זה,
אבל למה?!

עכשיו היא תוהה, היא תוהה מה יהיה מחר?

והנה. עוד מישהו אומר לה שהיא מיוחדת אבל היא לא מתלהבת מזה,
ההפך... המבט הזה עצוב, המבט הזה שהיה אמור ליהיות מבט מסמיק
הפך למבט נעלב, מבט ריק וכואב. אבל אני לא מבין למה.

היא יודעת שהיא מיוחדת. נכון שלא הרבה אנשים באמת מבינים עד
כמה כי היא לא נותנת להם. היא סגורה בתוך עצמה... לא נותנת לאף
אחד להיתקרב אליה, להבין מי היא באמת. היא מפחדת מזה. יש בה מן
פחד מיוחד. מן פחד מוזר כזה שלא ראיתי אצל אף אחד. פחד ממשהו
לא ממשי.

הנה היא נפגעת. כן כן! שוב נפגעת, זה הקול הרועד הזה. שמעתי
אותו בעבר ולא פעם אחת... מתי היא כבר תבין שלא הכל נגדה! שיש
גם צחוק בחיים! שיש אנשים שצריך לקחת את המילים שלהם בצורה
שונה ולא להיפגע מכל דבר. דיי, תביני שאוהבים אותך!

היא עוברת תקופה מוזרה עכשיו בחיים שלה. היא מרגישה לבד, אני
יודע את זה. אז למה היא לא משנה את זה?! יש בה מן משהו כזה
שנתקע לפעמים, שלא רוצה להמשיך הלאה. משהו שעדיין תקוע בעבר.
משהו שהיא לא השלימה איתו עדיין, אבל מה זה? נראה לי שהיא
בעצמה עדיין לא סגורה על זה.

מתי היא תפתח כבר? מתי הדברים ישתנו? מתי היא תיהיה מאושרת?
מתי היא תיהיה היא? זה מה שאני הכי רוצה בעולם עכשיו, שהיא
תיהיה מאושרת... אני יודע ובטוח שגם היא רוצה, אז במי זה תלוי?
מה אני יכול לעזור ולשנות כדי שזה כבר יגיע, האושר האמיתי. היא
עשתה כבר כמעט את כל הדרך, מתי תגיע לפיסגה המיוחלת?

מתי? ולמה היא בעצמה לא יכולה לענות על כל השאלות האלו?