זה כאילו שהוא הנחית אותם יחד אתו, ומאז הם בכל מקום.
פעם הייתי חילונית ופתאום הם התחילו לקרוא לי חילוניה.
לי בכלל קוראים הילה, ואני חופשית מהגדרות של אחרים,
אז לא היה לי אכפת להדליק אור בשבת, ופתאום זה במודעות,
שבשבילו אני קוברת את עם ישראל ואת היהדות צעד צעד.
אידיאולוגיות בוויכוח הן הכי טובות, במיוחד כשלי יש את האמת
שלי, ולך יש את האמת שלך, ואז יש קיר, שקשה יותר לשבור את
הכותל מאשר אותו.
זה הגיוני לאכול חזיר רק בארץ ולא בחו''ל, כי הארץ היא קדושה,
לצום רק בתשעה באב, כי זה צום חברתי, אבל ביום כיפור יש משהו
רוחני, אז אני אנטי.
מאז שהוא נחת צריך לחזק את התשובות בקול קופצני ולא מונוטוני
כדי לשכנע את אלה שנוחתים כל הזמן ואת עצמי אפילו יותר.
הם נוחתים אצלי בשכונה, ופתאום מתהלכים בקודש הקודשים החילוני
שלי, בכיפות, טוטפות מטפטפות, צמודות לטליתות בדרך לבית כנסת
חדש שהוקם במרחק יריקה משידורי הטלוויזיה שלי בשבת. צריך ממש
להגביר כדי להתעלם.
הם מתחילים להגיע לכל מקום, לזחול לכל כיוון ולכרסם בכל מהלך
תרבותי שאני מכירה, אני מרגישה שאני נחלשת.
אני מכירה אותם, ההידברות הזו זה אוסף של גיבובים כדי לשחק
אותה כאילו הם משלנו, אבל בעצם כך הם מכירים את האויב ובסוף הם
ישתלטו. עם מין חיוך תמים כזה, של עלק צדיקות מיסיונרית.
בקצב הזה, של חוסר האכפתיות שלנו, נלך כולנו עם שמלות על
שמלות, נפסיק להוריד שערות בבית השחי וברגליים, נמלמל באוטובוס
כל מיני מלמולים בשפה שקברנו לפני ששת אלפים שנה, שגנזנו
ומצאנו כמה אלפי שנים מאוחר יותר.
נחורר סדינים, נגדל זקנים, נתפוצץ מבפנים עם כל תשוקותינו
החבויות, ניסגר בחדרים ונעצום עיניים בקריאת שמע וקדיש,
קדיש למלך מלכי המלכים, זה שנמצא וכל כך אמיתי, נקשיב לסימנים
ואפילו נקשור אותם באדום על היד, נסמן אותם בעיגול על הראש
ונזכור כל הזמן שיש מישהו מעלינו, שיש לנו תרי''ג מצוות
לקיים.
זו המלחמה שלי נגדו ונגדם.
שיישארו שם, רחוק ממני.
אני פרנואידית? |