השתיקה הזו מבעירה בי אלפי מילים והאש הזו חונקת,
לעצור את שטף הסודות ולצרוב באחרים אמת כואבת;
אירוני שאומרים שאני קוראת את העצב באנשים, אפילו בשחקנים
הטובים ביותר,
והם לא מתארים לעצמם, שהאיבוד הזה,
כתוב גם בי
אפילו די בגדול.

וכל הזמן שעבר הספיק והביא אחריו חידוש-
לחפש והפעם למצוא
חיוכים מסוימים שנחבאים בשגרה וכשמביטים
פתאום קולטים איכות אמיתית של
טוב לב וחסדים קטנים.
לחייך בגלוי את הפרפרים בבטן ולהקשיב
בעניין מרענן לעולם שאני עוד לא מכירה.

ואני צמאה לעוד
ולעוד
אל תפסיק לשיר לי אף פעם.

רק בזמן החיבוק אני ארצה ש
פשוט תתמזג בי.

כבר לא כואבת את הזכרונות כי הטעם קיים רק בהווה
ואיך כשהלילות מגיעים אני פוחדת פתאום
שהזמן יברח לי, שהשמש לא תשלח אליי בוקר.
בעשרה לחמש בבוקר פתאום מתעוררת לקליפ אהוב וחושבת מתוך שינה:
טוב לפקוח עיניים אוזניים טוב
להתפכח.



16.9.2007