פעם שאלתי אותך למה השמיים כחולים.
אני מניח שלא הייתה לך תשובה, הייתי ילד די קטן וידעת שהייתי
מסתפק בכל דבר, אתה פשוט התסכלת עליי ואמרת לי שיש דברים שהם
פשוט ככה, שמקבלים אותם כמובן מאליו. היית הגיבור שלי, זה לא
משנה מה היית אומר, היית יכול להגיד מצדי שאתה צבעת אותם ככה
והייתי מאמין לך.
הייתי ילד קטן אז, קצת גדלתי ואני יודע מה ההסבר האמיתי ל"למה
השמיים כחולים", אבל האמת היא שהתשובה שלך מקובלת עליי יותר,
כי היא פשוט מסבירה לי כל כך הרבה דברים.
אתמול רציתי לשאול אותה למה היא לא אוהבת אותי, למה הכול
מחורבן ככה, רציתי שאלוהים יירד בעצמו מהשמיים ויסביר לי למה
החיים הולכים בכיוון ההפוך מהכיוון שאליו רציתי ללכת.
רצית תשובה כאן ועכשיו.
ואז נזכרתי במה שאמרת לי, שיש דברים שהם פשוט ככה וצריך לקחת
אותם כמובן מאליו. ולמען האמת, לא נראה לי ששום תשובה אחרת
הייתה משנה לי בכל מקרה, כי הסבר הגיוני לא יהיה גם ככה, אין
באמת טעם לשאול.
אולי התבגרתי מאז, ואולי אתה לא הגיבור שלי כבר, אבל אני לא
אשכח אותך אף פעם.

יש אנשים שאתה מכיר כל החיים שלך ואין להם השפעה כזאת גדולה על
החיים שלך, ויש אנשים שאתה מכיר חודשים ספורים והם מרכז העולם
שלך.
וגם זה - מובן מאליו.