לגעת. לגעת ולא להיות מסוגל לראות, לשמוע, להרגיש.להרגיש את
ההרגשה הזו - ההרגשה הכי שלמה וטבעית שבעולם. זה כבר כמעט כמו
לאבד כל תחושה אנושית. תחושה שפויה. תחושת שייכות לעולם
הלא-שייך הזה. זה לא הוגן.
כבר נהיה כ'כ מסובך לאהוב. אני חושב שזה בגדר המשימות שרק מי
שבאמת קורץ מהחומרים הנכונים יכול לעשות.
לעמוד על פי תהום ולא לדעת, לא להיות מסוגל להחליט אם להמר על
הכל או כלום. כבר די נמאס מהמצבים הבלתי אפשריים האלה של ללכת
על כל הקופה או להישאר ריק ושדוד מכל הצדדים.

אין יום בלי ריקנות, אין דקה בלי התרוקנות. הכל חלול בלוי
נבוב. ונדמה שרק נפש אחת מלאה ואמיתית יכולה למלא את מטעני
הרגש שוב. לו רק הייתה הדרך אל הנפש הזו ברורה.
אני חושב שהדרך אל מה שעוד לא ברור, עוד לא מושלם, טומנת בחובה
את כל הקשיים הנפשיים והפיזיים האפשריים בעולם. זו הרגשה
נוראית מצד אחד, אבל מצד שני כנראה שרק היא יכולה להיות ההרגשה
המספקת ביותר שקיימת.

לפעמים זה קשה לא להיות מסוגל. לא להיות מסוגל להירגע, להנות
מאותם דברים תמימים שבמשך שנים ליוו אותך ועשו אותך כ'כ שליו
ומאושר, שעשו אותך שמח עם מה שאתה, עם מי שאתה, בלי רצון או
דחף לבדוק מדי בוקר מי אתה. מה אתה. לאן אתה הולך ומתי אתה
חוזר. החוסר שקט הזה. יכול לפעמים להטריף את הבנאדם. לו רק
הייתה דרך קיצור נטולת מכשולים אל המנוחה האמיתית, הגאולה
הריגשית הזו. לו רק ידעתי איך להגיע אליה.

זה לא כ'כ הוגן את יודעת, שאני עדיין כאן, חושב עלייך בכל דקה
מתוך שתיים. איפה את, מה את עושה. עם מי את הולכת לישון.כנראה
שזה ממש לא מפריע לי ולהיפך, זה החלק שבו 'לזכור את הזכרונות'
הופך למהנה במיוחד אבל. יש בזה איזשהו כאב מתוק-מריר.
מותק, את אצלי בראש, אבל... לא לבד.
והלוואי והייתי יודע מי משמש לך שם חברה. זה כ'כ לא ברור, כ'כ
לא מובן!  שיניתי סדרי עדיפיות, החלפתי חברים ואת נשארת לך שם.
בתוך מוחי תמיד, מציירת לך חלום. שלי ושלך... חיים יחד.
זה לא הוגן. ממש לא.