בעודי מתהלכת לי בשבילי הממלכה.
קול רך ניגש אליי ומתחיל ללכת אתי.
הוא חסר רגלים אני חושבת - הכיצד הוא הולך איתי?
לאט לאט הקול הזה עוטף אותי. סביבי ענני שלג
וטיפות של פרחי הגשם.
העטיפה שלו מחממת. גם עם לא קר, ואין צורך בכזה דבר
הוא נכנס לתוכי ורואה דרכי.
את עלובה הוא לוחש לי אבל ללבי זה נשמע כמו צעקה.
אני מנסה להלחם אך ללא הועיל.
הוא חודר עמוק יותר ויותר.
אני מוצאת את עצמי מוטלת על הרצפה. הדשא מתחיל להיבלע ולצמוח
חזרה כלפי מטה.
כל מה שחי סביבי נעלם.
רק הקול עוד חי וקיים. הוא בולע אותי לתוכו.
המלחמה נמשכת. מאוחר מדי אני אומרת.
את עלובה. הוא ממשיך ללחוש. הלב קפא ודמוי זכוכית הוא היה. כל
מילה של הקול בשבילו הייתה כצעקה.
עלובה. הוא לחש בפעם האחרונה. הזכוכית של הלב נסדקה. הקול
יצא.

בעודי מתהלכת בממלכה עצים נערמים חזרה על פני האדמה.
שביל ארוך הוא השביל שאני הולכת.
וכל צעד נדמה כי אותו אני הורגת.
מאחורי קולות נערמים. אך הפעם הם כולם חסומים.
לב סדוק לא ייסדק שנית כי עם אהבה היא לא תמיד אמיתית.