הוא לא הסכים לקרוא דבר, החל בשלטים שעל גבי תחנות אוטובוס -
וכלה במודעות הדרושים. היה מבקש מהאנשים שסביבו שיקריאו לו את
הכתוב.
אנשים סברו כי הוא טיפש. שמעולם לא למד לקרוא, או שפשוט איננו
מצליח לעשות כן. לו זה לא הפריע. היה לו די נעים, בעולם שלו.
שם איש לא הטריד אותו. לא הפריע לשלוותו. כך זה כשאתה טיפש,
מניחים לך לנפשך.
לעתים הוא היה מצטער קמעה שזה כך, בימים שבאמת היה זקוק לחברה.
לעתים רצה מישהו לדבר עמו, לפעמים אף מגע קלוש היה מספיק. אולי
יותר ממספיק. אבל הוא היה טיפש - וזהו זה.

ערב אחד, כשסיים את עבודתו במפעל והיה בדרכו חזרה לדירתו הקטנה
והמעופשת שבדרום תל-אביב, החליט לעצור בפאב הקבוע שלו, לאכול
ארוחת ערב.
היה זה הפאב היחידי שהיה יושב בו. כל העובדים והלקוחות הקבועים
הכירו אותו - ואם כי היו משלחים לעברו חיוכים מלאי רחמים בכל
פעם שהיה נכנס, לא היו פונים אליו אלא בשאלות לאקוניות, וגם
אלו היו נדירות. הוא הכיר בעל-פה את התפריט שם - ולא היה צריך
את עזרתם של זרים. לא הייתה לו סיבה ללכת לכל פאב אחר.
הוא נכנס, זרק חיוך קלוש אל המוזג, ביקש ממנו חצי ליטר של
גולדסטאר והמבורגר ללא תוספת מלפפונים חמוצים - והתיישב.
הוא הביט בחוסר עניין ביושבי הפאב האפלולי והאינטימי, אוזניו
מאזינות בקשב לפריטתו הפרועה של הנדריקס, הרועמת מתוך הרמקולים
המרובים שהיו סביבו. את הבירה קיבל לאחר כשתי דקות. לארוחה לקח
עוד כרבע השעה להגיע.
הוא החל לאכול ברעבתנות ברגע שקיבל את האוכל לשולחנו. שום מזון
לא הגיע אל פיו מאז אתמול, ולא הצליח להפסיק ללעוס, אפילו
לשנייה. הוא לא שם לב למתרחש סביבו - ולכן לא הצליח להבין כיצד
קרה שלפתע פתאום יושבת לידו בחורה, אפילו נאה למדי, כשהרים את
עיניו בתום הארוחה.
היא חייכה אליו.
"היי", אמר.
היא הנהנה לעברו במבט חודר יותר מכל מבט שראה אי-פעם. ישר לתוך
העיניים. הוא אהב את המבט הזה. את היושר הלא מתפשר שבו, את
התעוזה שבו.
הוא לא היה רוצה להפוך את הרגע שחלקו באותן שניות לשיחת
'פיק-אפ' קלישאתית, גם אילו ידע כיצד מנהלים שיחה שכזו. הוא לא
שאל אותה לשמה, או היכן היא מתגוררת. לא שאל אותה לגילה. אפילו
"נעים מאוד" לא אמר. הוא רק התבונן בה, מנסה להשיב לה את אותו
מבט חודר שהיא העניקה לו.
לאחר כמה דקות של שתיקה ומבטים, קמו שניהם מהכיסאות, בלי לומר
מילה. הוא הותיר כסף על השולחן. את המחיר זכר בעל-פה.
הם יצאו החוצה והחלו ללכת, בלי לתאם. בלי לדבר ביניהם. כל כך
אינטימי, כמו אנשים המכירים זה את זה מאז ומעולם, הם צעדו זה
לצד זה בהליכה בטוחה, מביטים ישר קדימה.
הם הלכו בעיר לכיוון מערב, עד אשר הגיעו לים. התיישבו שניהם,
ללא היסוס, על ספסל בטיילת. הביטו לעבר החוף והגלים המתנפצים
עליו בכוח, מונעים על ידי הרוח הקרירה של אמצע הסתיו.
היא החלה לרעוד מקור, והוא קירב אותה אליו והסיר את מעילו
הכבד. הם התעטפו בו שניהם.
כך ישבו להם בדממה שעות ארוכות, גופותיהם צמודים זה לזה. אף
מילה לא נאמרה. השמש כבר החלה לעלות במזרח, צובעת את השמיים
בגוונים ורודים וכתומים. איש לא היה ברחובות.
פתאום החלה לדבר, כאילו ממשיכה שיחה שמעולם לא נקטעה.
"פעם מישהו שאהבתי הביא לי פרח, סתם כך", היא אמרה. "הוא קטף
אותו מהגינה."
"העיתוי הסתמי הזה לקבל פרח היה מבחינתי מיוחד יותר מכל דבר
אחר. סתם כך", שבה ואמרה.
"הבטתי בפרח ארוכות. נדמה היה לי שהוא בוודאי הדבר היפה ביותר
בעולם. שמרתי אותו בכוס זכוכית, על השידה שעל יד מיטתי, עד אשר
נבל.
"ביום שנבל, הרגשתי כאילו משהו נבל גם בי. התזכורת הנפלאה ההיא
לאותו רגע קמלה ויבשה, בדיוק כמו הזיכרון של אותו הרגע. בדיוק
כמו הרגע עצמו.
"שמרתי עליו עוד זמן מה, קיוויתי שבדרך קסם כלשהי הוא ישוב
לקדמותו, אבל ידעתי במוחי שזה לא יקרה. לא רציתי עוד להתבונן
בפרח המת, אז קברתי אותו. אותו ואותי.
"עודני מהרהרת מדי פעם בפעם בפרח ההוא, שניתן לי סתם כך. מעולם
לא קיבלתי - או אקבל - מתנה יפה כל כך ועצובה כל כך. אינני
מוכנה שיביאו לי עוד פרחים. חדלתי ליצור קשרים עם אנשים זרים.
את הקשרים שהיו לי מחקתי לחלוטין.
"אינני יכולה לסבול שברון לב נוסף."
היא סיימה לדבר - ושתקה. הוא הביט בה ארוכות. כבר למד לחקות את
מבטה החודר.
במשך זמן רב הוסיפו לשתוק. רק הביטו למישרין, לגלים. שוקעים
במחשבות, מחשבות שכאילו חלקו.
ואז החל גם הוא לדבר.
"פעם קראתי ספר. הוא היה הספר היפה ביותר שקראתי מעודי. נדמה
היה לי כאילו כל מילה היא כציור. קראתי כל פסקה חמש פעמים. לא
רציתי לפספס ולו הברה אחת מהספר.
"יום אחד הגעתי לדף האחרון. לא חשבתי על כך בכלל, שיבוא יום
ואסיים את הספר. לא הרצתי את המחשבה בראשי. חשבתי שהוא ימשיך
להתנגן לו על הדפים הלבנים עד סוף הימים. אבל יום אחד סופו
הגיע.
"לא יכולתי לסבול את המחשבה הזו, שכל דבר יפה מגיע לקצו. לא
יכולתי לשאת שוב את הסיכון שבכאב הבלתי נסבל הזה, כשדבר מופלא
כל כך מסתיים, ללא זכר ממשי לרגעים האלו שבהם ממש הרגשתי אותו
חודר לנבכי נשמתי.
"באותו היום נשבעתי כי לא אקרא עוד ולו מילה אחת בכל שארית
חיי. לא רומאנים של טולסטוי, גם לא קבלה מחנות המכולת. ואכן כך
עשיתי. מאז אותו הרגע לא קראתי עוד."

שוב נפלה ביניהם שתיקה, אבל היא הייתה קצת שונה הפעם. היום החל
לעלות. הרחובות החלו להתמלא בשאון העיר, והשתיקה שלהם נעשתה
פחות אינטימית. הם הרגישו עירומים, חשופים לעיני כול, אך
הוסיפו להביט זה בעיני זה, לא רוצים להודות בכך שהלילה שלהם
תם. עוד לא.
אז הם שתקו עוד קצת.
כשהשאון החריף נאלצו להתמודד עם המציאות. עם השמש ההולכת
ומתחזקת, עם יום העבודה שכבר עומד להתחיל, עם החשבונות שיש
לשלם ועם כל דאגות היומיום חסרות המשמעות האלו, שתמיד יש.
הם קמו ממושבם, שניהם באותה שנייה, שוב. המעיל שלו נותר מונח
על כתפיה. עוד מבט אחד, לאגור; לבלוע; לצלם.
ואז, בלי לומר מילה, הם הסתובבו בכיוונים מנוגדים. הוא לכיוונו
שלו והיא לשלה. את הלילה הזה לא יוכלו להאריך עוד.
בלי להביט אחורנית, הם שבו איש איש לחייו שלו. איש איש למנוסתו
שלו.

רק המעיל שלו נותר על כתפיה.