התחלתי לעשן.
האמת, לא ממש התחלתי, אני מעשן מתוך סתמיות, לא מתוך התמכרות.
אני בשלב בחיים, שאני מנסה ליהנות כמה שיותר. יותר מדי אפילו.
תנו לי אתגר, אני אבצע אותו. הכול למען תחושת הסיפוק הרגעית
שלאחר המעשה.
אני מחפש בכוח את הכיף. יותר מדי בכוח. העישון נובע מזה.
מסרטן? מעולה. על הזין שלי.
אני מניח שהצבא אשם בזה. הזמן הכל כך מבוזבז ביחידה, והמחשבה
על כך שהתקופה באופן כללי היא תקופה שנועדה רק על מנת להעביר
את הזמן שלה, גורמת לי לחפש כל כך את הריגוש, את הבילוי, כדי
שאני אעביר את שלוש השנים האלה ויישאר לי מהן זיכרון מתוק.
אני מניח שאני מנסה לשחזר את השנתיים האחרונות הכל כך יפות
באוניברסיטה. זה לא אפשרי, אז אני מקצין יותר ויותר.
לא רע לי. רק כשאני חושב עליה רע לי. אהבה ראשונה. זה בטח
מסביר את זה.
בדרך כלל אני כותב רק כשיש לי מוזה. המוזה נובעת ממצב רוח
סוער.
הלילה אני רגוע. ובכל זאת יצא פה משהו. גם אם זה רע, זה יצא.
ולא משנה מה אני אכתוב, הכול מתנקז לעובדה אחת - הכל חרטא.
לא כתבתי פה ארבע שנים. כל כך הרבה השתנה.
דבר אחד לא - המשמעות, שכנראה לעולם לא תמצא. בגלל זה הפסקתי
לחפש. והתחלתי ליהנות.