אני הולכת באותם שבילים מלאי קוצים וצמחייה יבשה, כל הזמן
מביטה קדימה, נעצרת. עומדת בין שמים וארץ, מתחתיי תהום תלולה
ועמוקה. מחכה לזמן הנכון לקפוץ, עוצמת עיניים ומרגישה את הרוח
נושבת קלות על פניי. השער מתעופף לו לכל עבר, פניי רטובות
עדיין מבכי. מושיטה רגל קדימה, בודקת אם האדמה עדיין מוצקה אך
מרגישה חסרת ביטחון, חסרת הגנה - חסרת קרקע.

מחזירה מהר את הרגל לצד רגל ימין הרועדת, ועדיין הבכי ממשיך.
מרגישה דמעות קרות נופלות על שפתיי ועוברת צמרמורת קלה.

פותחת את עיניי ומביטה למטה. אני מעל לתהום ועוצרת את נשימתי
לרגע ברעד ובחרדה. מרימה את עיניי בגובה האופק, ומולי מופיע
נוף עוצר נשימה. ים כחול, צמחייה ירוקה, מרגישה את עקבות החורף
הכבד נעלמים ואת החמימות האופיינית של האביב המתקרב. רואה זוג
ידיים מושטות אליי, ידיים חסונות שאני מרגישה בהן מעין ביטחון.
ידיים שיוציאו אותי מהמציאות השחורה האופפת אותי ברגעים אלה,
מציאות שכל כך התרגלתי אליה. מושיטה את ידיי ברעד קל ומרגישה
מוגנת. אני יוצאת מהמציאות הרעה למציאות טובה יותר, מושלמת
יותר. מרגישה שאני מתרוממת מהקרקע הקשיחה ועוברת למצב חופשי
יותר כמו ציפור.

הידיים מורידות אותי בצדו האחר של הבור ומולי עדיין אותם ריחות
מרעננים של ים וצמחייה ירוקה בנגיעות קלות של גשם. ריח מיוחד,
מתוק, של פריחה. פריחה מחודשת כמו האביב... בעלת כוחות חזקים
יותר, לא מבודדת.

רואה באור שונה את חיי, וצוחקת.