חושך. חושך מול עיניי. ניחוח של ים ושקט של גלים. תחושה של
ערפל. טעם של עוד. ודי. אני מסבה ראשי לשמאלי באטיות - מרגיזה,
מניחה. עיגולים מאירים, קטנים, גדולים, בשלל צבעים, נגלים אל
נגד נפשי.
ברחנו לאילת ליומיים. לרקוד, לשכוח, לרקוד ביחד.
אילת - העיר שאליה הולכים ועושים דבר-מה שמעולם לא העזנו לעשות
במקום אחר. עיר הנופש, החופש, העצמאות, האורות, היציאה מהשגרה.
מי ימצא אותנו כאן? פה נעשה שטויות כדי להרגיש טוב. ניתן הכול
כדי להרגיש טוב. כאן נוכל להיות מי שאנחנו, מי שאנחנו לא, ואף
אחד לא ידע. רק הוא. הוא שיודע מדוע אנחנו איפה שאנחנו, בעצם.
"איפה אנחנו?"
תמיר יוסף, בן 25 מירושלים. כן, הוא גם תמיד מוציא את עצמו,
איכשהו, כמו אותה העיר המופלאה, קדוש. ויחי ההבדל הקטן
ביניהם.
'ממתי אתה קורא את מחשבותיי?' אני מופתעת בתוכי, יודעת שאם
המחשבה הזו תיאמר בקול, ניגרר שנינו לשיחה "מבוכית" מסורבלת,
שיחה שתיהפך לוויכוח שהוא ימצא כ"אקשן" ואני אמצא כ"אני לא
רוצה לראות או לשמוע ממך יותר". ואראה, ואשמע. ואריח, וארגיש.
"אנחנו באילת, לא?" אני עונה בתמימות, מלאכותית הפעם. צלילי
גיטרה מחשמלים את האוויר לפתע בשיר שאני אוהבת כל-כך. 'רק אל
תבכי הלילה'.
"מצחיק", הוא אומר באותה הציניות שלו, ומוזר, כי הוא באמת צוחק
לרגע.
"מה קורה אתנו?"
מתוך דממת הגלים אנחנו יותר ויותר מתקרבים.
'האם אני באמת רוצה להיכנס לשיחה הזו, כאן, ברגע זה?'
אז כשאני מקשיבה למילות השיר אני מנשקת אותו. זה משתיק אותו
לכמה דקות ואז אני רצה לכיוון הפאב כדי לתפוס לנו מקום. אם הוא
היה מכיר את השיר (ומכיר אותי), שם לב לכך שהוא מתנגן ברקע
ומקשיב למילים שלו - אולי היה לו יותר ברור מה יהיה הלאה.
אני מוצאת את המקום המושלם שממנו ניתן לראות גם את הים וגם את
מסך הקריוקי, אותו המסך שנותן לי הנאה רגעית אך מנפץ לי את
האשליה שהנה, זו שוב לא הופעה חיה, אין לי הרכב, אין לי חומר
מקורי, עוד לא יצא ממני משהו ואולי גם לא ייצא. אני מרפרפת על
הרשימה ותוך כדי מציצה עליו. בחור מטופח, קצת נמוך, קצת שרירי,
קצת קשוח, לבוש במכנסי ג'ינס בהירים וחולצת כפתורים שחורה,
מביט אל הים. הוא מתקדם לעברי כשאני מגניבה פתק קטן למלצרית
שכבר הספיקה להגיש את הגולדסטאר שלו.
"אז מה?" הוא מסתכל עליי באותו המבט המסוים שלו, מכווץ את
עיניו ומחייך, "את לא מתכוונת לענות לי?"
"אנחנו באילת, לא? לא באנו לכאן כדי להפסיק לדבר? ליומיים
לפחות?" משב רוח חזקה מגיע פתאום, מעיף את הכול. גרגרי חול
נכנסים לנו לעיניים. גרגרי חול בשערנו, בין אצבעותינו,
בסנדלים, בפנים. רמקולים קוראים בשמי פתאום.
"Don't speak?" תמיר, שואל, מביט שוב, תוהה אם בחרתי בשיר
בכוונה.
אני קמה לאחוז במיקרופון כשהמנגינה מתחילה להציף אותי. אנחנו
כאן, באותה האילת, ואני מנסה להימנע מלהריח את הסוף.
"Don't speak, I know just what you're saying, so please stop
explaining. Don't tell me because it hurts... Don't speak.
Don't speak."
אל תדבר. לא כאן, לא עכשיו.
אנחנו חוזרים לחוף. גרגרי פנים נופלים על החול. אנחנו מחליטים,
מעכשיו לא מדברים. לא מתמודדים. בורחים, רק לעכשיו, רק כאן. רק
כאן נהיה מי שאנחנו, מי שאנחנו לא. ואף אחד לא ידע. |