רגליי מתקרבות בפסיעות מהירות לכיוון בריחתי. אני מאחרת. אל
הצחוק, אל הבכי, אל הדיבורים, הדיבורים. אל השאלות, ההשערות,
ההבנות, העניין, הריכוז, הלימודים, הידע. כמה ידע. כמה כתיבה,
כמה עשייה, יכולת, רצון, ובאיזה ביטחון הו... הביטחון.
יש את הבטוחים בדבריהם, את הבטוחים במעשיהם, את הבטוחים בעצם
היותם, יש את הבטוחים בכול. יש את הבטוחים בכך שאינם בטוחים.
אלו, עם הזמן ילמדו לבטוח, או ישתגעו.
אני כל-כך אוהבת את הצל כי השמש שורפת אותי. והנה, השמש מתחילה
לבצבץ מבין העצים.
פתאום זה קורה שוב. כשלושה חודשים חיכיתי לזה. אני מחייכת חיוך
אמיתי, של אושר שאינו תלוי בדבר, ורואה איך האיש הרמזורי משנה
צבעו לאותו הצבע האופטימי, המתקדם, שלמדתי לאהוב. אני חוצה את
פסי השחור והלבן ונזכרת באותה הבדיחה. לעתים רואים אותי, לעתים
לא (לעתים רואים אותי השנייה).
אני מכווצת עיניי לרגע ונדהמת!
רק אתמול קראתי עליו והנה הוא כאן, דמות מספר. אותה הדמות
הנושאת מבטה אל אותו היופי הנשגב, הבל-יתואר, כשדמעות ממלאות
את עיניה. אותה הדמות שעוצמת עיניה בכדי שלא תיטרף דעתה. דמות
האיש הזקן העייף, ישוב על כיסא הגלגלים, לא מש ממקומו, בוהה.
"...הם רמזו לו. העלים חיים היו; העצים היו חיים. והעלים
שנתקשרו במיליוני נימים בגופו שלו, הישוב לו שם... עלו וצנחו,
משיבים עליו רוח..." (וירג'יניה וולף. איך אדם מגיע למצב שהוא
כותב כך, כל-כך מלא ואמיתי? איך בן-אנוש מסוגל להמחיש רגשות
בצורה זו באמצעות המילים בלבד?!)
שם, בספר, רצה שיתרחקו הוא ואשתו מבני-האדם לשבת בצלו של עץ.
והנה כאן במציאות המוחשית הוא יושב לבדו, בצלו של העץ, בוהה.
אני אתו, והוא אפילו לא יודע.
פסיעותיי נעשו אטיות יותר. האיש הזקן עם גבו אליי. שיחים ועצים
סביבו, רוח בפניו ושמים ממעל. אני מגחכת לעצמי כשמבחינה בגדר
המקיפה אותו, איזה רגע קולנועי הוא זה. סורגי הגדר זזים, והוא
נשאר במקומו.
אני מתקדמת אל אחד מבין שני שבילים: הראשון מחוץ לגדר, השני
בתוכה. בדברים שוליים מעין אלה אני כל-כך בטוחה. נכנסת אל אותה
הגדר, ואותו המחסום - אותם הסורגים כבר לא מהווים מחיצה
בינינו. כשגבו מופנה אליי, עיניי היכן שעיניו נחות. והשתיקה.

השתיקה.