[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מורי דמארי
/
אנטיגונוס

רגליי מתקרבות בפסיעות מהירות לכיוון בריחתי. אני מאחרת. אל
הצחוק, אל הבכי, אל הדיבורים, הדיבורים. אל השאלות, ההשערות,
ההבנות, העניין, הריכוז, הלימודים, הידע. כמה ידע. כמה כתיבה,
כמה עשייה, יכולת, רצון, ובאיזה ביטחון הו... הביטחון.
יש את הבטוחים בדבריהם, את הבטוחים במעשיהם, את הבטוחים בעצם
היותם, יש את הבטוחים בכול. יש את הבטוחים בכך שאינם בטוחים.
אלו, עם הזמן ילמדו לבטוח, או ישתגעו.
אני כל-כך אוהבת את הצל כי השמש שורפת אותי. והנה, השמש מתחילה
לבצבץ מבין העצים.
פתאום זה קורה שוב. כשלושה חודשים חיכיתי לזה. אני מחייכת חיוך
אמיתי, של אושר שאינו תלוי בדבר, ורואה איך האיש הרמזורי משנה
צבעו לאותו הצבע האופטימי, המתקדם, שלמדתי לאהוב. אני חוצה את
פסי השחור והלבן ונזכרת באותה הבדיחה. לעתים רואים אותי, לעתים
לא (לעתים רואים אותי השנייה).
אני מכווצת עיניי לרגע ונדהמת!
רק אתמול קראתי עליו והנה הוא כאן, דמות מספר. אותה הדמות
הנושאת מבטה אל אותו היופי הנשגב, הבל-יתואר, כשדמעות ממלאות
את עיניה. אותה הדמות שעוצמת עיניה בכדי שלא תיטרף דעתה. דמות
האיש הזקן העייף, ישוב על כיסא הגלגלים, לא מש ממקומו, בוהה.
"...הם רמזו לו. העלים חיים היו; העצים היו חיים. והעלים
שנתקשרו במיליוני נימים בגופו שלו, הישוב לו שם... עלו וצנחו,
משיבים עליו רוח..." (וירג'יניה וולף. איך אדם מגיע למצב שהוא
כותב כך, כל-כך מלא ואמיתי? איך בן-אנוש מסוגל להמחיש רגשות
בצורה זו באמצעות המילים בלבד?!)
שם, בספר, רצה שיתרחקו הוא ואשתו מבני-האדם לשבת בצלו של עץ.
והנה כאן במציאות המוחשית הוא יושב לבדו, בצלו של העץ, בוהה.
אני אתו, והוא אפילו לא יודע.
פסיעותיי נעשו אטיות יותר. האיש הזקן עם גבו אליי. שיחים ועצים
סביבו, רוח בפניו ושמים ממעל. אני מגחכת לעצמי כשמבחינה בגדר
המקיפה אותו, איזה רגע קולנועי הוא זה. סורגי הגדר זזים, והוא
נשאר במקומו.
אני מתקדמת אל אחד מבין שני שבילים: הראשון מחוץ לגדר, השני
בתוכה. בדברים שוליים מעין אלה אני כל-כך בטוחה. נכנסת אל אותה
הגדר, ואותו המחסום - אותם הסורגים כבר לא מהווים מחיצה
בינינו. כשגבו מופנה אליי, עיניי היכן שעיניו נחות. והשתיקה.

השתיקה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום
הגעתם לממלכת
הסלוגנים.
מה? לא, הוא לא
יכול לענות, הוא
במקלחת, את רוצה
להשאיר הודעה?
ביפפפפפפפפפ



המזכירה
האלקטרונית של
ממלכת הסלוגנים
מנסה להביא אותה
בדחקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/9/07 20:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורי דמארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה