"יום אחד, את תראי, כל זה יהיה שלך ," אמר סבא לעדן והורה בידו
על ערימות בדים מרופטות ששכבו בתוך חדר חשוך בביתו.
עדן, שהייתה אז בדיוק בת ארבע, הסתכלה עליו בבלבול ואמרה:
"איכסה פיכסה. מה אני אעשה עם הלכלוך הזה?" סבא חייך אליה חיוך
עצוב. הוא רצה להשיב, אך לא עלתה במוחו תשובה נאותה מספיק.
סבא ועדן היו החברים הכי טובים. תמיד כשעדן הייתה באה לבקר את
סבא, הוא היה נוגע לה בקצה האף ואומר בקול החם שלו:  "שלום,
קרן אור קטנה שלי. מה שלום הנכדה הקטנטנית שלי? וואו! כמה
גדלת! עוד מעט תהיי גבוהה יותר ממני!" ועדן הייתה מצחקקת
בביישנות ונכנסת לביתו בדילוגים קטנים.
באותו יום, היה לעדן יום הולדת ארבע. כל היום היא רק תיארה
לעצמה בדמיונה הפרוע אילו מתנות סבא ייתן לה. סוס? אולי...
חוות סוסים! ואולי אפילו את הבובה של מיני מאוס שהיא כל-כך
רצתה...
אבל לא. חוץ מעוגת תפוזים (היא בכלל לא אהבה תפוזים!) ובובה של
קיפוד (שהיא הפסיקה לרצות כבר לפני שבוע), סבא הביא לה ערימת
בדים מטופשת. מה היא תעשה איתם? אפילו לנסיכה אי אפשר היה
להתחפש איתם!

ליום הולדת 12, בת מצווה, סבא - שכבר היה די זקן, קנה לעדן
שרשרת ועגילי פנינה. הוא הזמין אותה לביתו, הורה לה שוב על
ערימות הבגדים שבחדר החשוך ואמר, כהרגלו מידי שנה: " יום אחד -
כל זה יהיה שלך." עדן, שכבר לא התרגשה מהבשורה החוזרת, ובכל
זאת לא הבינה את משמעותה אמרה לסבא: "תודה סבא. אני מעריכה את
זה מאוד." ונשקה ללחיו.
כשעדן הייתה בת 15, סבא נפטר.
הידיים שלה רעדו כשהיא שמעה את זה.
היא לא אמרה דבר. גם בהלוויה, היא לא הסכימה לנאום.
בשבעה, כשהם הגיעו לביתו, היא נכנסה לחדר הבדים ונשכבה עליהם.
דמעות החלו לפתע לכסות את פניה. זעם השתלט עליה. היא לקחה
ערימת בדים אחת וזרקה אותה על האחרת, נאבקה בערימות הנוקשות
ובצער הנורא שהתחבא בליבה כבר כמה ימים.
היא בכתה כמו ילדה קטנה.

חלפו 10 שנים מאז. עדן כבר בת 25.
היא יושבת בחדר קטן - ותופרת. "סיימתי" היא אומרת לעצמה ונאנחת
בתחושת הקלה. שמלת תחרה לבנה מונחת על השולחן לפניה.
השמלה הראשונה שאי פעם תפרה.
לצידה, ניצבת ערימת בדים יחידה, ומצידה השני - ערימת בגדים
מוכנים, שבעבר היה סתם, בדים מרופטים.