מתי כבר תכיר מישהי? את השאלה הזו שמעתי כבר עשרות פעמים בשנים
האחרונות, בכל ארוחת חג משפחתית.
למרות ששאר המסובים לשולחן עוברים אחרי דקה או שתיים לעניינים
אחרים, השאלה הזו ממשיכה להדהד לי במוח והורסת לי את כל החג,
כל פעם מחדש.
לפני 4 שנים הבאתי לסדר פסח את יונית. 1.70 מ' של שלמות. שיער
אדמוני, עיניים כחולות כמו הכנרת (לפני שהגיעה לקו אדום),
בחורה דקיקה עם חזה מעוצב להפליא. גן עדן, אחים שלי. לא פחות.
כל הסדר ננעצו בה עיניים כשואלות "מאיפה הוא הקריץ את הפצצה
הזו?", "מה לעזאזל היא מוצאת בו?". כמובן שאני קרנתי מאושר
באותו סדר ולא הייתי חד מספיק כדי לראות שיונית פשוט מתייסרת
מהעניין הזה. בארוחת החג לאחר מכן כבר חזרתי לשגרה - בלי בת
זוג לצידי ולא ממש קורן מאושר. הקרינה היחידה שהגיעה הייתה
מכיוון מכשיר הפלאפון של בת דודה שלי, שלא הורידה אותו לרגע
מהאוזן כל הארוחה.
"חבר חדש", הסבירה לי דודה שלי שלא לצורך, "היא כבר שבוע צמודה
לפלאפון".
באותו רגע גמלה בליבי החלטה: בחג הבא אני מביא הביתה מישהי, לא
מעניין אותי מי, מה ואיך, בחג הבא אני לא לבד. נקודה.
עברו חודשיים, שלושה, ארבעה, ובת זוג אידיאלית לא נראתה באופק.
גם בת זוג לא אידיאלית לא נראתה. בשביל לראות את האור בקצה
המנהרה היה צריך להביא תאורן מיוחד, שמתמחה בעניינים מעין אלו.

עבר עוד חודש והחג התקרב. כבר לא עניין אותי שאין לי שום מערכת
יחסים עם אף אחת. רציתי רק לסתום לדודות שלי את הפה, ורצוי
שאמצא מישהי ברמה של יונית, לא פחות.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, עברו במוחי רעיונות מוזרים עד מטורפים.
בדמיוני ראיתי איך אני פותח את העיתון במודעות של שירותי
הליווי, מתקשר לאיזו "מארחת בדירתה", רק כדי שאח"כ אוכל לארח
אותה גם אני בארוחת החג, תמורת תשלום כמובן, העיקר שלא יעשו לי
עוד עליהום. ירדתי מהרעיון מהר מאוד אחרי שדמיינתי את אמא שלי
שואלת אותה בחביבות "ובמה את עובדת?" ובת הלוויה שלי תענה לה
בקלילות מעושה: "אני ? זונה. מקצוע מכניס, דווקא".
תוך כדי מחשבות הזויות שכאלה, לא שמתי לב שהרכב לפני עצר
והתנגשתי בו. אחלה של בוקר.
אני יוצא מהרכב להחליף פרטים, מיואש מהחיים. מהרכב הפגוע יצאה
חתיכה לא נורמלית. שיער שחור גלש על כתפיה הצרות, זוג משקפי
שמש כיסו את עיניה הירוקות, חצאית מיני חשפה רגליים ארוכות
ומושלמות, מה אני אגיד לכם? ברבי נראית כמו הקוף של מוגלי ילד
הג'ונגל לידה.
היא הייתה לבושה כמו בז'ורנלים, רק הרבה יותר מרשים. אשת עסקים
כזו, ששמה את פנינה רוזנבלום בכיס הקטן. היא קצת כעסה שהרסתי
לה את הבוקר, אבל מכיוון שמיהרה לעבודה החלפנו פרטים וטלפונים.
במשך כל אותו היום לא הפסקתי לחשוב עליה. איך אני גורם לה לבוא
איתי לארוחת החג? שום סיכוי. מישהי ברמה כזו, שנראית 'מליון
דולר בייבי' לא תצא עם מישהו שנראה שמונים וחמישה סנט בקושי,
בטח ובטח לא אחד שהתנגש ברכב שלה והרס לה את הבוקר. מי אני
בכלל חושב לעצמי שאני? מרלון ברנדו? ריצ'רד גיר? גם אם אעמוד
על קצות האצבעות, אפילו לקרסול השמאלי של ציון ברוך לא אגיע.
במהלך היום הספקתי לדמיין את עצמי יושב בארוחת החג, הברבי
לצידי, מריצים צחוקים ודחקות בשולחן החג. החיים יכולים להיות
כל כך יפים, הבעייה היא שהמציאות במקרה שלי רחוקה שנות אור
מהדמיון המפותח שלי.
בציפייה דרוכה לטלפון ממנה, התחלתי לחשוב מה להגיד לה. הרי
ברור שהיא תרצה לדבר על התאונה, אבל אני חייב לשנות את הנושא
בצורה כלשהי ולהגיע לפואנטה, לפני שיגיע החג ושוב אמצא את עצמי
בודד מול התקפות מצד המשפחה ה"מתעניינת במצבי האישי". מה אני
אגיד לה...
תוך כדי מחשבות והרהורים, צלצל הטלפון.
"הלו?", עניתי.
"היי, מה המצב?", זה היה שלומי, חבר שלי.
"חרא. עשיתי תאונה הבוקר, אל תשאל", אמרתי לו.
"משהו רציני?", הוא שאל.
"נכנסתי ברכב של כוסית משהו ליגה. אין דברים כאלה, אחי",
סיפרתי לו.
"לקחת טלפון?", שאל שלומי.
"החלפנו פרטים, אבל יש לי בכלל פרצוף להתחיל איתה?", הסברתי את
המצב.
"תגיד, רציתי לשאול אותך משהו: ההורים שלי טסו לחו"ל, אחותי
בחג אצל המשפחה של בעלה. יש מצב שאני אעשה השנה את החג
אצלכם?", שאל.
"למה לא, אחי, בכיף", עניתי לו, ואז היכה בי הרעיון המושלם.

בערב החג, בעוד כולם כבר היו מסובים לשולחן, נשמע צלצול בדלת.
זה היה שלומי. הטעיתי אותו בכוונה ואמרתי לו שאנחנו יושבים
לאכול ב-21:00, כך שכדאי שיבוא ב-20:45. בפועל, האורחים כבר
התיישבו לשולחן ב-20:00 בערב.
שלומי ניגש לאבא שלי, לחץ לו את היד וברך אותו בברכת "חג שמח".
אמא שלי מיד שאלה אותו בחביבות: "מה שלום ההורים?" ושלומי השיב
בפשטות: "טוב, תודה".
"בתיאבון", אמר שלומי לשאר הנוכחים והתיישב לשולחן. הוא לחש לי
באוזן: "תגיד, מה קרה שהתיישבתם לאוכל מוקדם?" ואני לחשתי לו
בחזרה: "מה אני אעשה, אנשים פה רעבים...". נוכח המבטים של
הדודים שלי הבנתי שהם לא מבינים על מה ולמה אנחנו מתלחששים,
אבל בכל אופן, זה נראה להם קצת מוזר.
כשקם שלומי להתפנות לשירותים, שאלו הדודים מי זה הבחור הנחמד
הזה, כי לא ממש טרחתי להציג אותו כשהוא נכנס. ההורים שלי כמובן
מכירים אותו מזמן, כי שלומי הוא חבר ילדות מאוד טוב שלי.
התוכנית שלי החלה קורמת עור וגידים. עכשיו, ידעתי, הגיע הזמן
לשים סוף לכל ההצקות שעברתי בכל ארוחות החג בשנים האחרונות.
"זה חבר שלי, אנחנו יחד כבר הרבה זמן", שלפתי למול כולם.
כולם השתתקו, מחכים למוצא פי.
"כן, אני הומו. יש כאן למישהו בעייה עם זה?" הרמתי את קולי
והדגשתי את המילה "מישהו", בכוונה.
האורחים היו כולם בהלם. ההורים שלי נראו מופתעים מאוד, זאת
לאחר שליד כל הנוכחים הם נראו דווקא מאוד שמחים לראות את
שלומי, ואפילו התעניינו בשלום הוריו.
לא חיכיתי הרבה וקמתי מהשולחן, לפני ששלומי יבין שהוצאתי אותו
הומו ליד כולם. שלומי בדיוק חזר מהשירותים.
"שלומי, בוא, בוא נצא לעשן", אמרתי לו תוך כדי פתיחת דלת
הכניסה. שלומי יצא ואני אחריו, לא לפני שהגנבתי מבט לעבר יושבי
השולחן שנשארו במקומותיהם כאילו ראו הרגע רוח רפאים חולפת מול
עיניהם.
תוך כדי הסיגריה סיפרתי לשלומי את כל הסיפור וזה, במפתיע,
הסכים לשתף איתי פעולה ולחזור להמשך הערב.
להורים שלי הסברתי שהכל היה הצגה רק למחרת. אבא שלי אמר לי
שירדה לו שנה מהחיים אתמול. אמא שלי אמרה לי שאני סתם מטומטם.
אני רק יכול להבטיח לכם שאותי לא ישאלו יותר "מתי תכיר כבר
מישהי". זה בדוק.