שוב, חנה חוזרת.
"שלום לך", "איך החשש?"
"נראה לך", אני אומרת,
ידי שוב מבטלת, "מה פשר מרגש!?!"

והיא מקללת, צועקת, מכשפת,
בשפתיים שלא רוצות לנוע,
אבל אני שומעת, אני מטפסת.
על פשרים של דבר ידוע.

היא הופכת אחוזת דיבוק האוב,
אגרופים מכים על צלעותיי,
"זה היה האחד" , היא אומרת, "ראשון".
על פניי אדישות לא אחזיר לה, "די".

חנה מביסה אותי אל אדמה,
"בראשית", לוחשת לאזני, מתנשפת ברעד,
ומי העולם מתאספים אל עיני המחכימה,
חוזרים אל הפה, "כראוי", הפה שלוחש, "לבד".

ואני כבר לא אנשום עד קץ,
"חוץ מבראשית"...
"הכל זמני", אני משלימה.
משפט של חוסר הכרה מנצנץ,
והמים כבר פסקו להיאסף, "ראשון עד בלי מה".