פעם

הייתה זו שעת אחר הצהריים, השעה שבה הואר האוטובוס הישן. אולי
האשם היה האור המזקין, שידע להבליט חספוס בחלק החשוך. שנים
רבות היא תחשוב, שהיה זה היום המואר בחייה, אך במבט לפעם, היה
זה היום החשוך ביותר. דלת הרכב נפתחה, כמה ילדים לבושי בגדי
חורף ביום קיץ ירדו אל הכביש. הנהג לא חיכה כלל והמשיך בנסיעה.
כעת הפה הפטפטן שתק, הוא לגם מכוס התובנה, במבט לפעם הייתה זו
כוס התרעלה. והעיניים המביטות אל החלון צפו בריקוד שבעת
הצעיפים של החופש. הנוף קרא בשמה, הנוף כה מפתה. במבט לפעם,
"החופש נמצא רק בנוף". דברי ארבע האמהות הצדיקות נשכחו,
ודמויות שלושת האבות דהו במהירות שישים קמ"ש, עם כל מטר שעשה
הרכב הענק. הרכב שהיה לה למגן הדוד הפך למערת שאול, וכעת היא
תלך.

היום

"תאט", התחננתי, "רוצה לשמוע עוד מילה, עוד משפט, עוד סיפור,
טיפת מים להקל נשימה, להרבות נשמה". הוא נהג את הרכב במהירות,
הצדיק הנסתר, שהיה בעל הרכב מלא הבית, החוצה את מרחק הזמן,
המגיע לסגור מעגל. חכמת ארבע האמהות ושלושת האבות טבלה שבע
פעמים בכנרת, וכעת היא כאן, גורמת לזיכרונות לעלות. ואולי גם
הוא נהג הקודש, שובע מהמילים, ובגלל זה ממהר הרי ביתו בכנרת,
ועליו להיטהר. אני ממשיכה להזדכך, כשהוא מגביר את הרדיו,"
תאט..."

פעם

"טועה", חשבה לעצמה הבוגדת לבושת הסחבות, "לקחתם לי הכול",
מלמלה, "אני... לי... עצמי". המילים האחרונות של הצדיקה הדהדו
באוויר, לבושת הסחבות נקרעה לגזרים, היא תצא מהאוטובוס הזה
לעולם, ולא תשוב יותר לשמוע מילים צדיקות שדורשות חתונה. אותה
לא יבגרו, היא לא צדיקה, אלא לבושת סחבות, היא ילדה וזהו. את
הרחוב לא ייקחו ממנה. במקום הזה, רק ההסכמים ייכלאו. ונשמעות
הכוסות הנשברות, ריבים וצעקות ברבנות, הרב מודיע "מגורשת...
מגורשת... מגורשת..."
והיא עוד תשכח שהיא המגרשת. משאירה את הרב הזקן מביט על הרחוב,
עצוב על גירושין.

היום

"באות ה נברא העולם". הרדיו המשיך, מחלחל. במילה לא במעשה,
חשבתי כשנסיעה התארכה, וחייכתי, במילה. הכול נברא במילים,
כנראה בגלל זה אני מתגעגעת."בתחתית ה-ה יש חור ממנו מתחברים
הבריות לקב"ה". שוב חייכתי, כנראה משם אני ברחתי, 'חבל שלא
נברא העולם באות ס'. והצדיק הנסתר הגביר. "וכאשר אדם חוזר
בתשובה", המשיך הרב במקלט, "בגלל שמלכתחילה לא ידע להיכנס
בתחתית ה-ה אל לבו של הקב"ה, הוא נותן לו עוד פתח..." החיוך
נמחק מפניי במכה קשה. ומה אם אחטא ואשוב ואחטא שוב, היכן הפתח
שלי? את הפתח הראשון פספסתי, בחור השני הייתי וברחתי, לא נותרו
עוד כניסות. המילה "מגורשת" עולה ומזכירה את הכוס שנשברה פעם,
כשהרב הזקן פסק, "מקודשת... מקודשת... מקודשת..." והייתי שלו
בכל רמ"ח אבריי, פעם איבדתי את ה-ה שלי.

פעם

דמעות הילדה המסורבלת החלו חורטות. משרטטות את קו הסיום, את
כאב הפרידה, ואת הרצון החדש בבריחה. היא קיבלה את ההחלטה.
המלחמתית יוצאת אל החופש, כך נדמה לה, מעבירה יד על כיסאות
הרכב, לאחר שגמרה אומרין ולעולם לא תשוב לחפש בתחנות הרוח.
הכול היה נסלד אפילו האוויר נשימתו קבבתנית, לעולם לא תסע ברכב
ממוגן. הדמעות היו של שנאה על כל חלקיק כשר, דבר טהור ומילה
צדיקה. הפור נפל, היא פורשת. שוכחת את אבא מאחור, ולא נותנת
מבט אל שמיים. וכבר כשהחליטה שמיים מסייעים. הדלת נפתחת,
המדרגות מעולם לא נראו כה מזמינות, המעקה מצטרף ומסייע, היא
יוצאת והשמיים מסייעים מסייעים "מגורשת..."

היום

החיוך המריר שנותר על פניי הזמין את המים מעיניי. בכיתי על כאב
של ילדה מסורבלת, על טיפשות של בריחה, אהבת שיר השירים, ובעיקר
על מילה "מקודשת..." מפי אישה מסורבלת. אישה שיודעת ערכה של ה,
וגודלו של פתח. האבא משכנו במחשבתה, והשמיים אמיתיים כמו
האדמה. אך היא יודעת שרק פעם הייתה ילדה מסורבלת מלכה, וגם אם
תעזוב, שמיים ייחלצו לעזרה. היא מתעוררת לחיים כששומעת כוס
נשברת, תחת רגלו של חתן יפייפה, המביט בה גומעת בשקט, מגלידה
מפצעי מילים צדיקות. כלה שחוזרת הביתה לאוטו רכב, החוצץ
מהרחוב. כעת כשאני מקדשת, החופש לצדי.
הצדיק הנסתר עוצר את הרכב, הבית ממתין והידיעה גם כן, אני קמה
ברגליים רועדות, מעבירה יד על כיסאות הרכב בשקיקה. הדלת נפתחת,
האור מסנוור, אין מעקה לחילוץ והמדרגות תלולות. נדמו שירי
המלאכים המקלים על הפרידות. "שהחיינו... לזמן הזה", זמן שבו
השמיים מסקלים, לא רוצים שאלך. אך חסרה הברירה, שלושה צעדים
ואני בחוץ, רכב מגן הדוד בורח יחד עם החופש שלי. יצאתי מהרכב,
אבל לעולם לא אלך, השמיים בראו לי ה חדשה.