המיטה מתערטלת, מסתובב כך ראשה,
וכפות הרגליים קרות, נמסו מהרוח,
הכרית נפלה הוטלה כך, נפגשה,
עם שמיכות עליהן עוד אנוח.

הראש לא נח ,מתעגל שם השקט.
מהל סביבתו ונגעל מאויר שייט,
כל קדרה טובעת גומה לשנת שבט,
והכול נעלם, מתרחק לא הבית.
התרחק לו כל אב, דוד, רע ואהוב,
האח שהגה שנאת דמות משנתו,
ראשי חוזר לאותה נקודה, אולי לא אשוב
ממשיך השד מעלי, מרחיק את אותו.
השד ההוא ה"זירזר", מושך את כתנתי,
מחזיק משחק מוט ילדים בידיו,
ושוב נשמתי עורגת אל חלקת אשמתי,
מנדנד, מתנדנד ה"זירזר" בנפשו משובב.

והחרדה תמלא את מוט התחייה,
השלום יהפך לעוד שאיפה מנוטרלת,
ולא תתקיים תקופה אלא, אופק ושחייה,
עוד סיבוב של נהי, ואני נופלת.