תיק קטן, חולצה או שתיים, מכנס ארוך וגם קצר.
פיג'מה, חצאית לשבת, בגדים לבנים. נעל סנדל.
אולי אפילו של.
כסף, דרכון, יומן דרכים, ומוסיקה לנשימה.
לארוז בכל צ'יק צ'ק ולנסוע, אליך.
נמאס כבר! החוסר ידיעה, המייילים הקצרים, המילים הלא ברורות.
ההתחמקות הבלתי נגמרת, הזועקת מתוכה, השקט בין השורות, ואולי
בעצם זה הפחד?
ההתמכרות לפתוח, להנהן. לשלוח לאחר או אחרת, או בעצם לכולם.
ורק לשבת ולחכות שתזרוק איזו עצם, מילה או יותר, שתגיב,
שתענה.
שתשמיע קול במילים שקטות.
וכאן עוד רגע תזרח השמש. להרדם זה החלק הכי קשה.
ואצלך כבר בוקר. שבע או שמונה. צועד או מתפלל. מתחבר לשקט
הפנימי. גם בדיבור הבילתי נגמר.
שכותבים על מישהו זה אומר שהוא נכנס פנימה. התיישב, ודורך
במקום העדין ביותר.נכנסת. אתה שם. שורות אלו הן אליך.
"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן..."