הבוקר הרגיש לי מר. חיבוק של זה שאינו אתה עוטף אותי וקר לי.
לדמעות יש נטייה מרגיזה להגיע, בין חמש לשש.
השלפוחית מציקה שעה אחרי.
אני קמה סחוטה לעוד יום מעייף של שגרה, נעדר נוכחותך בסופו,
נעה במכניות אל הקומקום ומשם לחדר האמבטיה. שוטפת חוטים מלוחים
אחרונים של שינה שטרם נפרמו, עוצמת עיניים, מתמכרת לזרם
ומתרכזת בדברים שהייתי צריכה לומר ולא אמרתי. שומעת את צליל
השעון המעורר שלי מעיר את השותפות. כבר לא יעיל לי ובכל זאת,
מדי לילה מכוונת, מקווה שבבוקר אקום אתו ולא יהיו דמעות יותר.
מוסיפה מעט אלכוהול יחד עם החלב, קפה לבדו כבר אין בכוחו
להשפיע. שוקעת בכורסא המרופטת שמצאתי באחד הרחובות המקבילים,
אוחזת מאג מהביל וכך, בבוקסר וגופיה, מתכנסת עם דברים שרוצה
להגיד ולא מסוגלת. חושבת לכתוב לך.
באת לי בזמן מצוין ואני לא רציתי. וכשרציתי, הלכת. גם אם
הפסקתי, קיוויתי שתישאר.
ייתכן כי לא קורצתי מחומר שמתאהבים בו אנשים טובים. אני
נורמלית מדי, אין זהב בקצוות ואין רכות מסתורית של חתולה
מתפנקת.
המציאות נוגסת בי בחתיכות גדולות. הנחתי לה כשהיינו ביחד,
מתמכרת לטוב שמסתבר, אפשר להרגיש. זה אשר מסייע לי להשלים עם
עצמי.
לגימות מדודות של קפה מהול בדברים טובים מעבירות לי את הדקות
החופשיות הנותרות של הבוקר. גיליתי, אם קמים לפני השעה היעודה,
יש יותר זמן לנשום. בלילה במילא העייפות גדולה מדי, גם אם אני
נורא מתעקשת, אני לא מצליחה להירדם כשאני חושבת עליך וכואבת
אותך. אני נרדמת הרבה לפני. החלומות שלי כוללים חוויות חדשות
להן נחשפתי כשהייתי אתך. עד שלא חווים רגעים, אי אפשר לחלום
אותם באמת. אף כי צד ימין של המיטה ריק וחסר, אתה מופיע מיד עם
קצם.
אני יודעת זה בסוף יעבור. פוחדת לתת למישהו אחר את המקום שאתה
התחלת לטוות. מרגישה שעוד לא מיצינו, שברגע אחד משהו התפספס
ולא טרחנו לרצות מספיק.
כשרוצים להיות עם מישהו באמת, לא מוותרים, נלחמים. אבל אתך,
עייפה ממלחמות, מצאתי שקט נדיר. לא נלחמת ובכל זאת מתגעגעת.
מותר לי.
שנה ברחוב הכי מתיימר להיות שוקק החרישה אותי. נאטמתי בתוך
עצמי ואף במרפסת אני נוטלת עמדת שרפרף, העיקר לא לראות ולא
להיראות. כבר לא שומעת רחשי מכוניות עם שחר, גם לא את רעש
משאיות הזבל עליו כתבתי לך פעם, כשלא ידעתי מי אתה. לוגמת
לגימה אחרונה ותוהה, כיצד הפחים בכל זאת ריקים בבקרים? ומדוע
ישנם מיכלים רבים למחזור בקבוקים ואף לא פח נחמד אחד למחזור
נייר?
השגרה שלי עמוסה מדי. פחדתי לקראתה וכעת מקבלת אותה באדישות.
אפילו בהנאה, לפעמים. עבודה יכולה להציל מתהיות חרטה.
גם ים הוא דרך טובה. גם טיול ג'יפים כשכוורת ברקע. גם מרתון של
"קרובים-קרובים".
גם אהבה חדשה.
ספל שני.
עוד לא מוכנה. רוחות קרות מקבלות את פניי כשאני יוצאת אל
המרפסת לנשום. פנימה והחוצה לפי שניות, גם זה מדוד אצלי. העור
מצטמרר בכל פעם שמשב חד דוקר אותי, מביא עמו כמיהה לצמרמורות
מסוג אחר, שהיו מנת חלקי אך לפני זמן לא רב. מוזר, מתי הספיק
להעלם לו קיץ, איך תופס אותי הסתיו לא מוכנה?
מחייכת בעצב, בקיץ הייתי שלך.