[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני נוסעת באוטובוס עמוס בשר-אנוש, עם חברה. שתינו יושבות על
אחד הספסלים, היא סובלת - אישה מבוגרת וגדולת מימדים, ובידה סל
גדול מימדים אף יותר ממנה, נשענת עליה. לא בכוונה. האוטובוס
צפוף מאוד ואין לה איך להיחלץ מזה. אם לא תישען עליה, היא
תיפול והסל על כל מצרכיו יתפזר על הרצפה, כולם יכעסו ובמיוחד
בעלה שלא יקבל ארוחת ערב ראויה. היא נורא מתנצלת. באמת נורא
מתנצלת. חברתי באמת נורא רוצה שתשתוק. היא מהנהנת בנימוס,
הנהון מבין-סולח-שקט כבר, ומנצלת פסק זמן בהתנצלויות להתחלת
שיחה חדשה, אתי. היא מדברת על הצבא. כבר לא יכולה לחכות, רוצה
לפקד על פלוגת בנים ולהפחיד אותם, לפחות את אלה שייראו לא
משהו. היא מתחילה לדבר על מה שתעשה עם אלו שימצאו חן בעיניה,
איך אתם יתגלה הצד הרגיש שלה, ואחריו הצד הפראי. היא שוב
מתחילה עם דימויים של חתולת מין. זה כבר יותר מדי בשבילי. אני
מפנה את מבטי אל החלון. היא לא שמה לב ממילא, היא מסתכלת
בתאווה על קבוצת גברים שעומדים במרכז האוטובוס, עסוקה בדימוי
עכברים לחתולי מין, כמוה. בחלון נראים בתים, האוטובוס עוצר והם
עומדים במקום, יציבים, אנשים שאננים בתוכם ומסביבם. האוטובוס
מתחיל לנוע והבתים מטשטשים לקווים ונמחקים במהירות. האוטובוס
שוב נעצר. רמזור. על המדרכה עומד גבר בגופייה לא מחמיאה,
העיניים שלו לא מפסיקות למצמץ. היא לא מפסיקה לדבר על גברים
במדים. כנראה בהיתי בו יותר מדי - הוא מחייך אליי בהבעה
טיפשית, הלוואי שלא הייתי צריכה לראות את התמונה המגוחכת הזו.
האוטובוס ממשיך בדרכו והגבר בגופייה נהפך לקווים חסרי משמעות
שנעלמים באופק. לפני הצבא היא רוצה לעשות טיול ענקי, שלעולם לא
תשכח, להמון ארצות. רצוי ביחד עם חייל. אולי בעצם כשהיא תהיה
ברומא, היא תפגוש גבר איטלקי, ובטח שמעתי שהם המאהבים הכי
נהדרים בעולם. שמעתי, ממך. אני מוחקת את כל המדרכות, אחר כך את
כל האנשים, את כל החנויות, ולבסוף את כל הבניינים. עכשיו הכול
שקט. זה רק אני, והם. אין יותר בלבול וחוסר יציבות ופטפוט
שמחפה. העננים לא מכירים דבר כזה. הם ענקיים והם היציבים ביותר
בכל היקום כולו. הסוד שלהם פשוט - הם כל הזמן משתנים וזזים, אף
פעם לא נשארים אותו הדבר, באותו המקום. לכן הם כל כך חזקים,
אין להם שום דבר קבוע שיתמוטט וינפץ את עולמם. אין ספק, היא
הכי רוצה לנסוע לרומא. היא תרצה גם להיות ביוון, או אולי לטייל
בסין. בעצם, היא תמיד רצתה לראות בכלל את לונדון. זה שמשמאל
משתנה מוורוד לאדום ארגמן, בעוד זה שלידו פשוט נשאר לו באדישות
לבן תכלכל. בפריז, לעומת זאת, היא תוכל לראות את המונה ליזה.
היא לא תאמר לך כלום, אל תצפי לגלות על מה ולמה היא מחייכת.
אולי כל הציפיות במשך השנים הן אלו שגרמו לה לחייך. האוטובוס
כבר בוודאי גמא מאות קילומטרים, והם עדיין אתי. הם לא רוצים
לנסוע לשום מקום מסתורי, כי יש להם הכול. הם לא נמחקים כשגלגלי
האוטובוס ממשיכים להסתובב. הם ממלכה שלמה, גדולה וחזקה. הם
בכלל לא שייכים לכל העיר הזאת למטה, לנהג המצפצף, לגרעינים בסל
של האישה. הם רגועים כי הם כלל לא חלק מהעולם הזה, עולם גדול
שאפשר לנסוע בו להרבה מקומות ובכל מקום תהיה אישה חרדה עם סל
ובעל עצבני שמחכה לארוחה שלו. בכל טיול תמיד יישאר כדור כחול
ירוק חום ומגביל ואי אפשר להימלט ממנו. הוא גדול אבל עגול, לכל
נקודה שממנה תברח תגיע לבסוף מותש, עייף ומרומה. הם, התנתקו,
מרחפים אי-שם. רגועים, כי אינם פה.
היא החליטה סופית, היא נוסעת לאיטליה. לא שהיא רעבה לגבר או
משהו כזה. דווקא עזרתי לה מאוד להחליט כי אני לומדת אמנות. היא
פשוט רוצה לראות את כל הפסלים של דה וינצ'י, ות'מזרקה ההיא,
נו... וחוץ מזה היא רוצהההההההההההההההההההההההההההה





אני רוצה להיות על ענן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חבריי מלעיזים
עליי כי שפתי
הינה עשירה
משלהם.
אינני חושק
להמשיך כך.
דגנרטים.


חנון בהכחשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/07 10:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם האוזר ליאור מאיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה