[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא תיכנן את הכל בקפידה. הוא דיבר עם החבר של החבר, שהשכן שלו
הוא טייס פרסומות בים.
בדיוק ברגע שיציע לה נישואין, בחוף הים הקסום שלהם ליד כפר
ויתקין, יבליח לפתע מטוס בשמים, ומאחוריו תתנופף כרזת ענק
שעליה רשום:
                   
                             מירי, תינשאי לי!

  לא סימן שאלה אלא סימן קריאה. היה לו ברור שהיא תאמר כן.
הם כבר שתים עשרה שנים ביחד, חברים הכי טובים, מאז גיל שמונה
עשרה, רגע לפני הגיוס ועד עכשיו, רגע לפני השלושים. לא היה בו
ספק שהיא האשה שלו.
הוא לא מצא מישהי יותר טובה ומגניבה ממנה, שנותנת לו ככה את כל
כולה.
כן, היא תסכים. עכשיו, לאחר שהשיג את המטוס, אין סיכוי שלא
תסכים.
  נכון, היה ביניהם ריב די מכוער בשבוע שעבר. הוא האשים אותה
שכבר אין לה סבלנות כלפיו, במיוחד בזמן האחרון. היא תרצה זאת
בתקופה הקשה שהיא עוברת. היא כבר כמעט בת שלושים ועדיין לא
יודעת מה לעשות עם עצמה. בלי עבודה רצינית, עדיין ממלצרת, בגיל
הזה, בלי שעשתה משהו מיוחד בחיים שלה.
"אבל יש לך אותנו", הוא קטע אותה. "עשינו הרבה דברים מיוחדים.
הטיול למזרח, סיני... רק שלשום חזרנו מסוף שבוע בצפון. ומה עם
המשפחה שלך, החברים והמוסיקה שלך?"
"איזו מוסיקה, אבי? כבר שנה לא הלחנתי שיר. יומיים בצימר לא
מספיקים לי, זה לא חופש בשבילי. חסר לי משהו אחר בחיים, משהו
נוסף, מעבר לשנינו. אבי, תבין אותי."
"אבל אני לא מבין! מה חסר לך, מעבר אלינו?"
"אהבה, אבי!" היא התפרצה. "חסרה לי אהבה לעצמי. לא טוב לי
בחיים. אני רואה אותך מתפתח, נהנה, מתקדם בעבודה. מסתדר בחיים.
אבל מה איתי? מאז שחזרנו מהודו אני מחכה לטיול הבא שתכננו.
הדבר היחידי שאני רוצה זה להיזרק בברזיל או קולומביה לכמה
חודשים, אולי אפילו לשנה- שנתיים. לא טוב לי כאן! תסלח לי אם
אני נשמעת אנוכית. אני יודעת שאנחנו מתקיימים מהכסף שלך כי אני
בקושי עובדת, אבל אני לא יכולה יותר, אני נמצאת כאן בכלא. וגם
אתה בכלא, אבי.
מאז שנהיית קופירייטר השתנית כל כך. אתה חושב רק על כמה יצאה
המשכורת הקודמת וכמה תרוויח במשכורת הבאה."  
"מישהו חייב לפרנס אותנו, הרי צריך לחסוך לטיול איך שהוא!"
"כבר חסכנו מספיק, אבי, והטיול אף פעם לא מגיע! עם חיסכון של
שנה וחצי, אנחנו יכולים כבר עכשיו לעזוב הכל ולנסוע. שכחת כמה
כיף היה בהודו? אמרת שגילית את עצמך מחדש. שאתה יודע איך העתיד
שלך ייראה- חופש אינסופי. ואחרי חודשיים בארץ גילית שאתה
קופירייטר, ומאז אתה עובד מתשע עד תשע, חוזר הביתה סחוט. עוד
חודשיים נצא לטיול, אתה אומר לי, עוד שלושה חודשים. סבלנות
מותק, אתה מבקש.
נגמרה לי הסבלנות. אני נוסעת, איתך או בלעדייך."
היא עמדה, ידיה על מותניה, ממתינה לתגובתו. הוא הביט החוצה
מהחלון, בגבו אליה, ושתק. מה כבר יכל לענות על זה. כל מלה היתה
נכונה, הכל אמת.
מסתובב לו בתחושה שהוא שיחק אותה. משכורת של עשרת אלפים ש"ח,
מכונית, לפטופ. כל זה התגמד לידה.
רק היא היתה חשובה לו באמת.
  הוא נראה כה אומלל. רגשות אשמה עלו בה. היא התקרבה וליטפה
אותו תוך כדי ניגוב דמעותיה. הוא חשב על כך שהוא עלול לאבד
אותה והחל לבכות.
"אני אוהב אותך מירי," הוא לחש, מתחנן. "אני אעשה הכל בשבילך.
בואי נטוס לדרום אמריקה, בעוד חודשיים, אני מבטיח לך."
"למה בעוד חודשיים?" היא ניתקה מחיבוקו.
"רק כדי לגמור איתם יפה, בעבודה."
"אז תן לי לטוס עכשיו."
"לבד? ומה איתי?"
"אני אחכה לך שם. תסיים את העניינים שלך כאן ותצטרף כשתתפנה."

"מירי, זה לא פייר!"
אין כאן פייר או לא פייר, מותק. אני לא מתכוונת להשאר בכלא הזה
אפילו חודש נוסף. אני חייבת חופש.
אתה בא איתי?"
"תני לי לחשוב על זה כמה ימים."
  והוא חשב. שבוע שלם חשב, שקל והתלבט, עד שהגיע למסקנה שהוא
לא מוכן לחיות בלעדיה.
הוא יציע לה נישואין. המטוס בטוח יעשה לה את זה, היא תתרגש עד
דמעות והיא תסכים. תהיה להם חתונה מיוחדת, וירח הדבש יהיה
בברזיל. זו תהיה החופשה לה היא מייחלת.
הוא כבר אירגן הכל במשרד. אמר להם שהוא רואה את עתידו בחברה
ומבקש  חופשה של חודשיים לירח הדבש. לבסוף הם נעתרו לבקשתו,
בתנאי שזו תהיה חופשה ללא תשלום כמובן.
הכל כבר היה מוכן. המטוס, הכרזה עם התמונה שלהם ממנאלי- הוא
מזוקן בלי חולצה והיא בשמלה כתומה ועם מיליון צמות.
  היא חייבת להסכים, אמר לעצמו, למרות שעמוק בתוכו לא היה
בטוח ברעיון של להיות עם אשה אחת למשך כל ימי חייו. עכשיו כבר
לא נותר מה לעשות, הוא כבר החליט.
מירי היא אם ילדיו העתידיים, זו עובדה, שניהם יודעים זאת. אז
למה לא.
אפילו שיש את הבחורה הזו, מהמשרד, אפרת. היא נדלקה עליו
והזמינה אותו לדירה שלה. בפעם הראשונה סרב.
בפעם השנייה הסכים לקפוץ, אבל רק לקפה. הם ישבו בסלון שלה, שתו
קפה ואחר כך יין.
הוא ניסה להסתיר את זקפתו כששוחחו על ההתנתקות.
  כשנפרדו חיבקה אותו חזק חזק, שיכורה קצת, והדהימה אותו
כשנגעה פתאום באיברו ושאלה אם בא לו לעשות משהו עם זה.
"יש לי חברה", גימגם, "אני לא יכול..."
היא לא התרשמה וכבר היתה עסוקה בהתרת החגורה שלו. "אפרת, אני
מצטער..."
"אל תצטער, תתמסר." היא הסירה את מכנסיו ואבי מצא עצמו חושב
שזו באמת סיסמה מאוד משכנעת. הוא הרשה לה להמשיך לשכנע אותו
כשירדה על ברכיה וגרמה לו להרגיש כמו כוכב פורנו. אף פעם לא
התקרב אפילו למצב כזה. מרוב התרגשות הוא גמר מהר מדי. היא
הרימה אליו את ראשה במבט תמה. הוא הרגיש כמו ילד קטן ומושפל,
ציפה שתצחק עליו או תגיד לו להתלבש וללכת. היא מצידה רק מחתה
את פיה ומשכה אותו אליה, לרצפה. הוא היה המום. כל כך נדהם היה
שנתן לה לעשות בו כרצונה. הרבה זמן לא חש כזה חזק ומושך. כבר
לא הצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגיש כך עם מירי. מירי...
  לאפרת לא היה אכפת שהוא תפוס. להיפך, זו היתה הסיבה שאספה
אותו לביתה אחרי העבודה. התאים לה לזיין אותו ואז לשלוח אותו
לאכול את ארוחת הערב שהחברה השאירה לו במיקרוגל.
לאחר הסיגריה שאחרי, התנצלה על כך שהיא חייבת לקום מוקדם ודחפה
אותו בעדינות לכיוון הדלת.
  באוטו, בדרכו חזרה למירי, שיחזר נרעש את נשיקת הפרידה
הסוערת שלהם. האפרת הזאת, איזו אשה! לא קפואה כמו מירי. נמאס
לו כבר מהקיטורים שלה והפרצופים שהא עושה לו. אז הוא מצא מישהי
שעושה לו את זה, למה לא ללכת על זה. כמה הזדמנויות כאלה יהיו
לו! כמה כבר בגד בחייו, שלוש? אולי ארבע. ביחד עם הסמב"צית
ההיא מהמילואים, הברמנית באילת כשירד לשם עם צחי. עם החברה
לשעבר של צחי בסיני וזה היה לגמרי בטעות. ועכשיו אפרת.
  גם מירי בטח בגדה בו, חשב לפתע, והתמונות שעלו בראשו כמעט
וגרמו לו לתאונת דרכים. עם צחי הוא היה כמעט בטוח שהיא הזדיינה
ונראה לו שגם עם עמית. הוא ראה איך הם הסתכלו אחד על השנייה
כשחזרו יחד מהטיול במדבר. עמית נשבע לו שנפגשו שם ממש במקרה
ולא היה ביניהם כלום. אבל גם הוא עצמו נשבע לצחי שכלום לא קרה
עם דורית בסיני. מזל שצחי נכנס בדיוק כשהספיק לרכוס את הכפתור
האחרון במכנסיים.
הגיע הזמן שיבין שכולם בני זונות, ושצריך להתבגר ולהיות בן
אדם. הוא יתחתן עם מירי, יהיו להם ילדים, הם יעשו משהו מיוחד
באמת עם החיים המזויינים שלהם.
  הוא החנה את האוטו מתחת לבניין וצעד אל המעלית, מרוצה למדי
מהחלטתו. הוא יפצה אותה על הכל, ישא אותה לאשה וידאג שלא יחסר
לה דבר, אי פעם.
היא כל כך תתרגש.





  ביום בו היו אמורים להיפגש על החוף, מירי התעוררה בצהרי
היום, לאחר שינה טרופה.
בלב דופק התיישבה ליד השולחן והחלה לכתוב.



 "אני מצטערת מותק,
איבדתי את הסבלנות אליך, השתנית לי יותר מדי.
מרגע שנגעת בכסף הגדול הפסדת את הכבוד העצמי שלך ואת ההערכה
שלי כלפיך. שום דבר לא מעניין אותך יותר.
חוזר מאוחר כל לילה, מדבר רק על איך שיחקת אותה בעבודה, מדקלם
לי את הסיסמאות המתוחכמות שלך.
אז גם אתה לא מעניין אותי יותר ואין לי שום רצון להיות עם בן
אדם כזה.
פתאום אתה רוצה להחזיר אותנו לחוף בויתקין. אחר כך ודאי תזמין
אותי לארוחה ותהיה מקסים ומלטף.
אתה חושב שאני לא יודעת בדיוק מה יקרה למחרת בבוקר?
לא מאמינה לך יותר אבי .
הערב אני טסה...
                                                           
                          בהצלחה בעבודה מותק."



  מירי השאירה את המכתב על שולחן האיפור בחדר השינה, הזמינה
כרטיס של הדקה התשעים ואחת לאנגליה לטיסה של רבע לחמש אחר
הצהריים, וארזה תיק קטן.
היא קפצה להורים לביקור חפוז של שעה, הכריזה שהיא נוסעת
לאנגליה ומשם כבר תסתדר איפה שהוא בעולם.
לא ידוע מתי תחזור.
היא התעקשה לקחת מונית לשדה התעופה והשאירה אותם שם ללא כל
הסבר.  
בשעה חמש אחר הצהריים המריא המטוס שלה לכיוון אנגליה והיא
עליו, עם כרטיס לכיוון אחד.





 הוא חזר הביתה מוקדם, נרגש כולו, שורק לעצמו.
הוא לא דאג כשלא מצא את מירי, בטח ירדה לקנות משהו, אולי בגד
לכבוד האירוע.
בארבע אחר הצהריים כבר החל להילחץ. הוא הסתובב בבית עצבני עד
שלבסוף נתקל במכתב על שולחנה שבחדר השינה.
הוא ניסה מהר את הסלולארי שלה אך הוא לא היה זמין, אצל הוריה
לא היתה תשובה.
הוא נסע כמו מטורף לשדה התעופה, חותך רמזורים אדומים. עם כל
הדמעות ששטפו אותו בקושי הצליח לראות משהו, חוץ מכך שזה חסר
סיכוי לחלוטין.
הוא הגיע לשדה, ומבעד לאלפי אנשים קלטו עיניו מטוס אחד, שבשעה
חמש בדיוק עזבו גלגליו את הקרקע.
ממש באותו הרגע הגיח מטוס קל בשמי כפר ויתקין וריחף מעל חוף
הים. מאחוריו התנפנפה כרזה עם תמונה של זוג מאושר וליד התמונה
נכתב:


                              מירי, תינשאי לי!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני לא רוצה
לנג'ס, אבל..."



- תחילתו של כל
ניג'וס.


צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/9/07 17:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם האוזר ליאור מאיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה