זה היה ערב גשום, השלישי השבוע, שאילץ אותי לשכב מתחת לפוך,
מול הטלוויזיה, עם כוס שוקו ביד. כנראה שצריך מנה רצינית של
שעמום כדי להרהר בדברים כאלה, אבל מצאתי את עצמי מתנתק
מהטלוויזיה, מתנתק מהמציאות החיצונית, נכנס פנימה, עמוק אל תוך
עצמי. כל כך עמוק עד שלראשונה בחיי ראיתי את הלב שלי.

מי שלא התנסה אולי לעולם לא יבין, ומי שהתנסה בוודאי יזכור את
הפעם הראשונה יותר מכל, שכן במבט ראשון היופי המפעים של הלב
הוא דבר שאין שני לו. התקרבתי והתקרבתי, עד שיכלתי לראות שהלב
שלי די שחוק ואפילו מצולק. בהתחלה לא הבנתי מה פשר הצלקות, אבל
בסוף האסימון נפל.

יכולתי לראות שם את סיפורי האהבה שלי.

ראיתי שם את נועה, שאמרה שאף פעם לא נראיתי מספיק טוב כדי
להתקרב אליה, ואת הילה שבגדה בי אחרי שנה וחצי ביחד. ראיתי שם
את שירן, שרבה איתי ב124 מתוך 189 הימים שגרנו ביחד. היתה שם
צלקת גדולה ומכוערת במיוחד, שהיה לי ברור שנגרמה בגלל מאיה,
שניפצה לי שלושה חודשים של שיכרון חושים בערב אחד במיטה עם
החבר הכי טוב שלי.

ראיתי עוד המון "מזכרות" מהעבר, הרהרתי במכות שחטפתי עם השנים,
הגדולות והקטנות, כששער הכניסה חרק והחזיר אותי למציאות. לקח
לי רגע להבין איפה אני ומה אני עושה כאן, עד שהבנתי שדניאל
חזרה הביתה.

הנה באה לה עוד צלקת.