זה הסיפור האמיתי במאה אחוז של חבר שלי שמעון. הסיפור (האמיתי
לגמרי) של שמעון מתחיל לפני שבוע. אני יודע שבדרך כלל
כשמתחילים סיפור כזה אז מצופה שהסיפור יהיה קצת יותר עתיק,
לפחות 50 שנה - אבל בסיפור האותנטי הנ"ל מדובר בשבוע.
ובסיפור מסופר על אותו שמעון חבר שלי שחלם להיות סופרסטאר.
וכמו כל אותם החולמים, החליט שמעון לעשות מעשה. אז הוא הפשיל
שרוולים, עשה קנאקים בכל האצבעות ואפילו מתיחות לגב ולאגן, ואז
הוא התיישב, הניף את השלט והדליק את הטלוויזיה. שמעון זפזפ בכל
הערוצים, עשה רשימות, עד שברשותו הייתה רשימה אלפביתית של כל
תוכניות הריאליטי שקיימות בשוק.
הטלפונים התחילו לרוץ והוא חטף סירוב אחרי סירוב. האמת, חלק
מהם סירבו רק אחרי שהם קיבלו את התמונה שלו. לצערו, שמעון לא
עובר מסך בקלות. תביאו מסך שחור-לבן ישן מחוץ לפוקוס עם בעיות
קליטה ושמעון עובר אותו צ'יק-צ'אק. אבל מסך מודרני סביר - אין
סיכוי. נראה לי שזה בגלל שחסרה לו טיפה סימטריה בפנים. מישהו
פעם אמר לו שהוא מזכיר לו מישהו מאיזו תמונה של פיקאסו, משהו
קוביסטי. מזל ששמעון לא מבין יותר מדי באמנות, אחרת נראה לי
שהוא היה נעלב.
בקיצור, הוא קיבל סירובים מכולם. מהאכזבה, לפני שבועיים הוא
ניסה לפרוץ לווילה של פרויקט Y, ובאו שוטרים שדפקו לו מכה של
שוקר בגב. הוא נפל מהגג וקיבל פיצוץ בירך מהשיח שהיה שם. מאז
שבוע הוא היה מדוכא.
אחר כך ישבנו אני והוא על קפה באיזה בית-קפה על יד הבית שלי.
שמעון הזמין מקיאטו עם הרבה חלב עד למעלה. המלצר התפלצן עליו
ואמר לו שזה בעצם הפוך. שמעון אמר לו: "מה הפוך?" והמלצר אמר
שהפוך זה כאילו קפוצ'ינו, ואם הוא רוצה מקיאטו עם חלב עד למעלה
שפשוט יבקש קפוצ'ינו. שמעון טיפה התעצבן, ושעה אחר כך, כשקברנו
את המלצר בפרדס מאחורי הבית שלי, הרעיון הגדול בא לו. שמעון
ביקש ממני אש לשרוף את הבגדים של המלצר שלא יישארו ראיות. ואני
מחפש בכיסים וכל מה שיש לי זה גפרורים מבית-הקפה שהיו בכיס של
המלצר ההוא. אני מביא לשמעון, הוא זורק גפרור והגפרור נכבה.
הוא זורק עוד אחד וגם הוא נכבה. אחר כך נשבר לו גם גפרור והוא
קיבל את הקריזה. הוא צעק עליי: "תגיד לי, מה אתה מביא לי את
החרא הזה? אין לך מצית נורמלית? מה אתה הומו?" אני קצת התחממתי
עליו, ואז הוא עשה: "הגפרורים האלה לא שווים לתחת. לכלום הם לא
טובים!" וממש אז זה בא לו. הוא פתאום קלט. הוא הפסיק את העצבים
וחשב. ואז הוא אמר לי, ואני לא אשכח את זה: "בעוד שבוע אני
סלבריטי."
רק בנסיעה הביתה הוא סיפר לי מה הקטע. הוא התכוון לבנות את
מגדל הגפרורים הגבוה ביותר בעולם. "שיאי גינס!" הוא צעק, "שיאי
גינס! ככה אני אהיה בעיתונים!" מסתבר שהיה לו בבית כשהוא היה
קטן ספר שיאי גינס שהביא לו דוד שלו מתנה ליומולדת, ובספר
הייתה תמונה של המגדל הכי גבוה שהיה אז (זה היה ב-1984),
וכשבאנו לשרוף את הבגדים של ההוא בפרדס, זה פתאום בא לו
בפלאשבק.
למחרת ניגשתי עם שמעון לחברת נור. הבאנו איתנו סמי-טריילר ריק
לגמרי, אולי חוץ מאיזו ספה שהייתה בקצה, ששמעיה ביקש שנקפיץ לו
אחר-כך. זאת גם הייתה המשאית של שמעיה. שמנו לנור ערימה של
שקלים, הבטחנו להם שאנחנו עושים שיא גינס ומילאנו את הטריילר
ככה שנשאר מקום רק לידית שסוגרת את הדלת.
רוקנו את כל הסחורה אצל חבר של שמעון באזור תעשייה באיזה מחסן.
רצינו מקום בלי רוח ועם תקרה גבוהה שיהיה אפשר לשבור את השיא
שעמד על 13 מטר גובה, שזה יותר מארבע קומות בניין. סידרנו את
הכול ושמעון התחיל לעבוד. כשחזרתי אחרי שאכלתי במסעדה על יד
קציצות דגים עם אורז וגמבה וקצת פירה, ראיתי ששמעון כבר בנה
מטר גובה של מגדל. בדיוק כשנכנסתי הוא הוציא סיגריה, ובלי
למצמץ הוא שלף גפרור מההכי למטה של המגדל, הדליק אותו, הדליק
את הסיגריה ושם בחזרה בכזה מהירות, שהמגדל לא הבין בכלל מי נגד
מי, וכבר הגפרור חזר למקומו בשלום. זה היה כל כך מרשים שמחאתי
לו כפיים והדלקתי לי גם סיגריה - מההתרגשות. "אני דופק את השיא
הזה חבל לך על הזמן", שמעון אמר לי. ואני ידעתי ששמעון לא
צוחק. "אש?" שאל הבנאדם שעמד לידי במבטא בריטי כבד. "מי אתה
לעזאזל?" שאלתי אותו. הוא לא היה שם קודם, נראה לי. "עזוב
אותו, זה הבקר של גינס. הוא בודק שאני לא מרמה." "סורי",
ביקשתי ממנו, והוא חייך כמו איזה בריטי דפוק.
שמעון עבד בקצב מטורף. ממש כמו מכונת בניית מגדלי גפרורים
משומנת היטב. "בוא'נה שמעון", אמרתי, "אתה ממש מכונת בניית
מגדלי גפרורים משו..." אבל קלטתי שהוא לא שומע. הוא היה מרוכז
בסיום הקומה השנייה בערך. פתאום רץ פנימה שמעיה ומתחיל לצעוק:
"איפה הספה שלי? שמעון, יא מזדיין!" והוא לא נרגע. שמעון כמעט
הרס את כל המגדל. "יא וואראדי, מה זה?!" התרגש שמעיה. הסברתי
לו את כל הסיפור והוא התנצל. דקה אחר כך היו במחסן גם דוד,
דורון ועזוז, שלושה חברים של שמעיה. "תן, תן ת'כסף", אמר שמעיה
לדוד. הוא התערב איתו על שמעון. "איך זה הגיוני?" דוד התבאס.
גם ככה הוא בחובות מהימורים. כנראה שהוא פשוט לא טוב בזה.
ושמעון המשיך והמשיך בריכוז של גרמני. היית יכול לעשות לו חוקן
והוא לא היה שם לב מרוב שהיה מרוכז. עוד גפרור ועוד אחד. ועוד
ועוד. הוא עבד כמו אמן, כמו שהוא בחיים שלו לא עבד על כלום.
אפילו את הבית שלו הוא השאיר חצי לא בנוי, כמו בית של ערבים.
בחיים לא ראיתי אותו ככה, ראו שיש לו רקע בגפרורים, מה שנקרא
"פירומן". כשהיה צעיר, שמעון נהג להצית יערות. חצי מהכרמל
עבודה שלו. הוא ייצב אותם כמו להטוטן והמגדל הלך וגבה. אפילו
הבוחן הבריטי התרגש. הוא כל פעם עלה על סולם ומדד עם מטר
מהרצפה. "מרבלס", הוא אמר. ואז, דקה לפני ששמעון נותן בשיא,
פרצה למחסן גרושתו של שמעון, עופרה. אני לא יודע איך היא מצאה
אותנו. אולי לפי המשאית של שמעיה בחוץ. האמת, כולנו היינו
בטוחים שהיא בכלל מתה באיזו תאונת קייאקים.
"שמעון, יא בנזונה! אני אראה לך מה זה!" שמעון, שהקול המוכר
נשמע לו מוכר, הביט למטה וראה את ערימת התלתלים והציפורניים
מדברת אליו. אמנם שמעון היה בגובה של כמעט ארבע קומות, אבל את
הקול המעצבן של עופרה קשה לפספס. "עופרה?! חשבתי שגמרתי איתך.
איך לא טבעת בירקון?" התפלא שמעון. ועופרה, באקט של מחאה, דפקה
וואחד סמוחטה על הרצפה. "טפו, זבל! יש לך מזל שזאת הייתה עונה
של אבובים, אחרת הייתי באה לך בחלומות ועושה לך את החיים
אומללים, יא מניאק!"
"עופרה, תירגעי", אמר עזוז, "את עוד תהרסי לשמעון את השיא
גינס." לפני שאני אספר מה קרה, רק רציתי להעיר שעזוז היה מומחה
ביציאות לא במקום. ובזכות יציאות סתומות כאלה, עזוז וכל רובאית
12 של גולני, שאני הייתי ביניהם, קידרו כל כך הרבה שבסוף
המסלול נשארו שם רק שני אנשים וכל המפקדים היו בכלא. בכל אופן,
איך שעופרה שמעה שיא גינס, היא הביאה כזה מבט במגדל, שרק
מהקריזה שלה, אחד הגפרורים בקומה הראשונה פתאום נדלק. אני יודע
שזה נשמע קצת מוגזם אבל אם אתם לא מאמינים לסיפור האמיתי שלי,
תשאלו את הבקר הבריטי שצרח "אלוהים אדירים" באנגלית והצטלב.
תוך שתי שניות לא נשאר מהמגדל או משמעון כלום. רק טבעת
הנישואין שלו נפלה למטה על הרצפה של המחסן. ועופרה בשיא הרוגע
ניגשה לטבעת, עשתה עליה ויש עם השרוול והעיפה לי כזה מבט,
שכמעט הצטערתי שעזרתי לשמעון לארגן לה תאונת קייאקים בירקון.
כולנו היינו בשוק בזמן שהיא יצאה מהמחסן. חוץ מהשמוק האנגלי
הזה שחייך ורשם משהו בפנקס.
עד לפני חצי שנה לא הבנתי מה הטמבל הזה חייך, ועוד שנייה אחרי
שחבר שלי עלה באש. מסתבר ששמעון כן הצליח להיכנס לספר שיאי
גינס אחרי הכול. האמת שהשיא האמיתי שייך לעופרה. אז אם יוצא
לכם לקנות ספר שיאי גינס בזמן הקרוב, תחפשו את "מגדל הגפרורים
שנשרף הכי מהר על ידי אשתו של הבנאי" ותראו תמונה של עופרה.
זאת תמונה מהחתונה שלה ושל שמעון, כשהיא עוד הייתה טיפה יפה.
למה אחר כך משהו שם הפסיק לעבוד והיא נהיית מה-זה מכוערת
שתיירים היו מצטלמים איתה בשביל להראות לאנשים בבית.
אז זהו, זה הסיפור על השיא של עופרה ושמעון. ואם אתם לא
מאמינים אז תלכו להזדיין בסדר? זהו.

2004