אני מאשימה את החורף,בזה שאת כל כך קרה.
את מאשימה אותי בזה שחשבת שאת יודעת הכל.
את מסתייגת ,
כבר סיימתי חבילה ואת לא פה.
אני נרדמת ליד החלון מדברת עם העשן
בוקר,וצורבת לי היד.

אני מתמלאת מלנכוליה שמכילה את הנוזלים
המתפרצים מעייני כמו נחל שואג.
היד מדליקה עוד סיגריה בנונשלנטיות מדאיגה,
הרופא עדיין לא בא. והצריבה מחמירה.
אני עוד קטנה.אני צריכה רופאה.
העשן ואני ממלמלים.

את  הילדה הכי קטנה בגן.
אני ילדה יפה
שנינו עצובות.

האיפור נמרח,
שיישאר,שתראי.
למה את לא באה אני והעשן כבר התחלנו לשיר.
איבדתי צל של שפיות.
תשאירי לי לפחות אצבע אחת.
רק אצבע שפויה אחת.

כל כך מכוערת מבפנים.
חשבתי שאת הכי יפה.
אני כבר לא מאשימה,
פשוט עדיין מרגישה.

האהבה נצרבת.
הנחל שוב שואג.
אני צריכה רופאה.