אני מתגעגעת אליך, אתה חסר לי. פתאום אני מבינה שכל זה לא היה
סתם ובעצם התקופה אתך הייתה בעצם מתנה משמיים.
אולי בעצם כל הזמן הזה היה סתם, כי עכשיו אנחנו לא מדברים ואני
מנסה לשכנע את עצמי שאני שונאת אותך ושאתה מת ובעצם יש לך אחרת
עכשיו, שאתה אתה עושה כל מה שאתה עשית אתי. זה לא היה הרבה, רק
שיחות, שאולי בשבילך לא היו משהו רציני, אבל בשבילי זה היה
כמעט הכול. אתך זה היה לחיות ולחייך, ובכל מקום אחר זה היה
לחיות, אבל תמיד לבכות ולחשוב מתי תהיה לי השיחה אתך. אני
יודעת שאתה אתה כבר הרבה זמן ושאתה אוהב אותה והיא חשובה לך,
אבל עדיין פגעת בי. במיוחד, שאמת שכל זה קרה בגללי ושאני
התייחסתי אלייך כאל זבל. אז נכון, אני מנסה להאמין במשהו שבעצם
אסור ונכון שאני מקווה שיהיה מישהו כמוך, אבל אין מה לעשות -
אני תמיד נשארת לבד, ובזכותך הבנתי את זה. אין לי אף אחד שיכול
באמת להיות אתי. הלוואי היית קורא את זה, הלוואי מישהו היה
אומר לך את זה, אבל עדיין אני פה לבד, מנסה להבין במה טעיתי
ואיך אני יכולה להחזיר אותך אליי. אבל בעצם, אני לא רוצה
להחזיר אותך, כי אני יודעת שאתה רק תפגע בי. ונכון שאני מנסה
למצוא אחד אחר ואולי יש אחד, אבל עדיין אני מפחדת לפגוע בו,
אני מפחדת שהוא יברח ממני. אני מפחדת מהרבה דברים שקשורים
אליו, כי אתם כל כך דומים. ועדיין אני מנסה להיות לבד ולא
לחשוב עליך יותר מדי, אבל אתה פשוט צרוב אצלי באיזה מקום בגוף
או משהו כזה.
הלוואי והיית יודע כמה אתה חשוב לי וכמה אני צריכה אותך פה
לפעמים. חבל שאני עוד מעט לא אהיה פה כדי להגיד לך דברים, חבל
שעוד מעט מי שיברח זו אני ולא הוא.
אבל חבל רק על מי שמת.
אני מתגעגעת, רק שתדע את זה. |