כשבפעם הראשונה הגעתי לחוף "מצ'וריצ'ה" עוד הייתי נער קטן,
כמעט מלאו לי שתיים-עשרה שנה, כאשר דרכה שם רגלי בפעם
הראשונה.
אני זוכר את התחושה המוזרה הזאת של הפלגה בסירות הדייג הקטנות,
מתוך איזו שלווה, אולי מתוך הידיעה שה"ביגל", הספינה הטובה
שהביאה אותך לשם מתנודדת בעצלתיים מאחוריך, ואולי בגלל עשרות,
אולי מאות ואולי אלפי צבי הענק שהביטו בנו לאורך קו החוף.

'אין כמו להגיע ליבשה חדשה', אמר אחד מאנשי הצוות על הסירה
שלי.
ישר הסכמתי.
לא משנה באיזה גיל הייתי, תמיד כשדרכתי על אדמה חדשה היו לי
עקצוצים של שמחה ופחד. פתאום בד הקנבס שהיה מונח עליי במעין
צורה של בגד, החל להרגיש דוקרני ולא נעים למגע עם הגוף, לא
שהוא היה נעים אי פעם, אבל מעולם לא הבחנתי בכך ביתר תשומת לב
כמו באותם רגעים קסומים של התקדמות קצובה אל החוף. הזיעה הייתה
ניגרת מידיי ומדגדגת אותי ואת הבגד כאחד.
היה משהו קסום באותם חופים שבהם ידעתי לבטח שלא דרכה רגל אדם.
המים היו מתדפקים על סירות הדיג והיו מקפיצים אותנו במעין
תזזיתיות בלתי צפויה שרק חידדה את חושי.
כל הדרך אל החוף הייתי מחכה לרגע המיוחד הזה שהשמש המשתקפת
מהגלים הייתה מפסיקה לסנוור אותי, ואז הייתי רואה פתאום הכול
צלול, כל צורה שצייר החול במשך אלפי שנים, כל אצה יבשה שנגררה
אל החוף, כל סרטן טועה שחיפש מחסה מפני השמש והשחפים.
'אתה מתרגש?' שאל צ'ארלס שהיה ישוב לידי.
אני והוא הסתדרנו לא רע, שנינו התעניינו בתורת החי, אני
מסיבותיי שלי והוא כנראה משלו, אינני בטוח אם היו אלה כבר
מההתחלה אותן סיבות שהביאו חורבן על הדת ועל אלוהים בכבודו
ובעצמו.
אני רק אהבתי בעלי-חיים והייתה בי תשוקה בלתי פוסקת ללמוד כל
מה שאני יכול עליהם ובדיעבד גם מהם.

השנה הייתה 1831 ואני שנולדתי ב-1819 הייתי לפני יום ההולדת
השנים-עשר שלי. צ'ארלס לא היה גדול ממני בהרבה והיה בשנות
העשרים המוקדמות לחייו, אבל תמיד נהגתי לומר, שמבוגר ממנו לא
הכרתי מעודי.
אף על פי שמרבית הצוות באוניה היה מבוגר ממנו, והיו אף כאלה
שהיו כפול מגילו וייתכן שגם פי שלושה מגילו, וזאת משום שאף אחד
לא ידע באמת בן כמה ג'ו הזקן. גם לא היה טעם לברר, "הרום אכל
לו את המוח" כך נהגו לאמור, ולכן לשם המזל, עם כל תחילת הפלגה
(בסיום ההכנות, כמובן) היו חוגגים לו יום הולדת ומאחלים נסיעה
טובה. בחישוב מהיר של מספר ההפלגות בהן השתתף ג'ו ניתן היה
לקבוע בקלות שהוא אף בן פי שלושה מסכום גילם של כל העובדים על
הסיפון גם יחד.

כשהגענו לחוף "מצ'וריצ'ה" (יש לציין שאז עוד לא נקרא כך)
צ'ארלס ואני ירדנו מלאי התלהבות, אני רץ קדימה והוא מדדה
בחינניות.
רצתי לעבר הסרטן שהיה הקרוב מבין החיות שהספקתי להבחין בהן.
הוא היה נראה רגיל לחלוטין, ומעט התאכזבתי, אך כמו שצ'ארלס
לימד אותי, מי שממהר לפסול ולהתאכזב, גם ההנאות שלו מהירות
ומאכזבות.
הרמתי אבן בהיסח הדעת והשלכתי אותה לעבר הסרטן, אולי מקווה
באיזשהו צד לא מודע של מוחי שהוא יפריש איזה חומר כחול או
יפרוש כנפיים ויעוף, מיותר לציין שדבר מאלה לא קרה.
צ'ארלס שהיה נרגש יותר למראית לטאות הענק וכמו שכבר צוין
למראית צבי הענק, לא בזבז את זמנו על סרטן שכנראה לא יוכל
להרחיק לכת, וניגש להביט בעשרות צבי הענק שרבצו כמאה מטרים
מאחורי קו החוף.
זה היה מעשה טיפשי לעשות, כך לימד אותי הניסיון, וזאת משום
שהחיות מבית מגיבות בצורה שונה לגמרה מהחיות באיים הנפלאים
הללו, ואת זה יכולה לספר לכם הזרת הימנית שלי שאבדה בפיו של
חתול בר שרכנתי ללטף.
לצ'ארלס שיחק המזל, והצבים לא גילו תכונה מיוחדת (מלבד מראם
הנדיר של צבים בעלי פסים סגולים ומשבצות אפורות על השריון
שלהם) של יכולת ניגוח, או שיניים חדות.

אני שבאותו זמן רציתי להיות חוקר, ואהבתי לצייר לקחתי מצ'ארלס
דף ועט. לצערי הייתה רק כסת דיו אחת, ואם רציתי לעשות רשומות
כלשהן הייתי צריך להיות צמוד אליו. אבל לא היה דבר מועיל
בלרשום את הפרטים וכל רגע להביט במחברתו של צ'ארלס שהכילה
פרטים רבים משהסקיצה שלי תוכל אי פעם להכיל.
לכן העדפתי לחקור חיה אחרת. בגלל שהייתי חייב להיות צמוד
לצ'ארלס לא יכולתי לחקור אחת מהלטאות שנחו במרחק עשרות מטרים
ספורים, ונאלצתי לשוב ולחפש את הסרטן שלי. מצאתי אותו די בקלות
והבאתי אותי למקום בו ישב צ'ארלס.
הבטתי בסרטן לעיתים, אך רוב הזמן כעסתי על מלאכתו של צ'ארלס
שהייתה טובה ומיומנת הרבה יותר משלי.
בשלב מסוים מחמת התסכול והרעב הנחתי את הסרטן שלי לא רחוק
מהחוף בידיעה שהוא יוכל להתקדם לים בקלות ופרשתי למקבץ האוהלים
שהוקמו מבעוד מועד.
הלכתי לישון בלי לאכול, וזה היה מעין עונש מטופש לעצמי על כך
שאני לא יוצלח.
בבוקר קמתי רעב להחריד, וכנראה שכבר מציתי את העונש והפקתי
ממנו אי אילו לקחים שחשבתי שאני אפיק והצטרפתי להכנות של
האוכל.
אספתי כמה רצועות של בשר מיובש וזרקתי אותן לתוך הקדרה.
מכיוון שהייתי צעיר מידי לעזור לגברים במעשיהם ה"גבריים",
צירפו אותי אל הנשים. ויחד עם עוד שתי נשים שהיו אחראיות על
המזון חתכתי סלט ופיצחתי אגוזי קוקוס. אהבתי לעבוד עם הנשים על
המזון כיוון שכך קיבלתי מנות גדולות יותר, וזה כנראה היה עדיף
על האגו שלי באותם ימים, ובעיקר באותו יום שכידוע לא אכלתי כלל
בערב שלפני.

אחריי שסיימתי לאכול התחלתי להסתובב באי ולחפש את צ'ארלס,
ובמקרה גם עברתי במקום בו הנחתי יום לפניי כן את הסרטן, למרבה
פליאתי הוא עדיין היה שם מיובש ומת אך עדיין היה שם.
באיזה מקום בתודעה שלי ידעתי שהסרטן שלא זז ממקומו זה ממצא
מהפכני, הריי למה הוא לא זז? מה הוא איננו מעוניין בחיים?
כעת חיפשתי את צ'ארלס ביתר התלהבות, וכאשר מצאתי הוא החזיק
בידו בת-יענה מניטורית שלא נראתה מוטרדת ממנו כלל.
הוא היה כל כך נרגש שאפילו יכולתי להבחין בניצוץ קל בעיניו
השקועות, ובקצה פיו ניתן היה להבחין בעיקול קל כלפיי מעלה.
'צ'ארלס! צ'ארלס!, הסרטן שחקרתי אותו אתמול נשאר במקומו ומת..'

'אהא' הוא סינן מבין שיניו, ולא הביט בי, או הראה סימניי
התעניינות.
'אתה חייב לבוא לראות!' ניסיתי בהתלהבות לא פחותה.
'אין לי זמן עכשיו, יהיה לי זמן לסרטנים מאוחר יותר...'    
הרגשה של עלבון אפפה אותי פתאום והחלטתי להתחיל לחקור את
הסרטן ביסודיות ובסודיות בלי להודיע לצ'ארלס מה אני עושה.

התחלתי לחפש בטירוף אחר סרטנים ומצאתי שישה באותו היום, הצבתי
אותם זה ליד זה, ובדקתי מה שכבר ידעתי איך לבדוק, איזה סרטן
זכר ואיזה נקבה.
לאחר הבדיקה יצא שחמישה מהם זכרים ורק אחת נקבה.
תחמתי אזור בו שמתי את הזכרים ומקום מיוחד בו שמתי את הנקבה
כדיי שאני אזכור שהיא נקבה.
הבטתי בהם, קיוויתי שיהיה 'אקשן', אולי הם ילחמו זה בזה. לא,
הם סתם הלכו ימינה ושמאלה וזה היה משעמם.
ניסיתי לעודד אותם לעשות משהו, או כמו שצ'ארלס אומר, לראות מה
הם עושים בזמני מצוקה. הכיתי בהם עם מקל דק, וראיתי שהם רק
ממשיכים לנוע מהר יותר ימינה או מהר יותר שמאלה.
מה שהיה משונה הוא שכשהכיתי בהם עם המקל מאחורה או מקדימה הם
המשיכו לנוע רק ימינה ושמאלה ולא בכיוון ההפוך ממנו הגיעה
הסכנה, הם בעצם זזו בתנועה אנכית או אופקית (תלוי מאיפה
מסתכלים) יוצאת מן הכלל, והשאירו פסים מדויקים וישרים של תנועה
הצידה (יש לציין שגם הנקבה לא יכלה לזוז בצורה אחרת, אף שזזה
באלגנטיות רבה יותר).
חשבתי לנסות ולהוריד את התחומים שגידרו את השטח שבו גידלתי
אותם, ולהשאיר רק שני גדרות משני צידיהם.
עשיתי כן, וגיליתי שהסרטנים לא מסוגלים לברוח. אני זוכר שחשתי
שיש איזה משהו עגום ואבסורדי במציאות הזאת של תנועה לאורך קו
ישר. מיד קישרתי בין הסרטן המיובש לחוסר היכולת של הסרטנים
לנוע גם קדימה.
בערב כשכולם אכלו, לא הצלחתי לשמור על גאוות הסודיות וסיפרתי
לכולם מלבד צ'ארלס בדבר הסרטנים המשונים הללו.
כולם הביעו התעניינות, ואז אחד מנערי הסיפון הציע שממחר נאכל
סרטנים.
ההצעה זכתה לתשואות רבות ונשמעו צלילים של נקישת כוסות מכל
עבר.

התוצאה הייתה הרסנית, תוך חודשיים כבר הגיעו עשר ספינות מסחר
גדולות עם צוות רב שלכד עשרות אלפי סרטנים על אף התנגדויותיו
הנחרצות של צ'ארלס, שאמר שנים רבות אחרי-כן שהמדע מאבד תפקיד
כאשר היצרים שולטים באדם, ורק אני לבדי הבנתי לאיזה יצר הוא
מתכוון.
החופים הבתוליים השתנו ללא היכר, זבל היה מצוי בכל עבר.
הצבים עברו עמוק יותר לתוך שטחי האי, ובנות היענה המיניאטוריות
נסו במצוקה כאשר רק שמעו את קולות צעדיו העדינים ביותר של אדם.


תוך חודש מהיום בו הגיעו אוניות המסחר, לא נשארו סרטנים יותר
על האי אלא רק עשרות ענפי עץ שרועים על הקרקע זה מול זה, בדומה
למלוכדת המאולתרת שאני הנחתי.

צ'ארלס מעולם לא התייחס לתקרית הזו בכתביו מסיבותיו שלו, ואני
בטוח שהיו לו.

אני לעומת זאת כותב לך את המכתב הזה ומספר לך את הסיפור הזה,
כדי שתכירי אותי טוב יותר, ואת הילדות שלי מקרוב יותר.
אבל יותר מזה אני מספר לך את הסיפור כדי להבהיר נקודה חשובה
חברה יקרה שלי.
הסרטנים על האי נכחדו ואינם עוד, וכל זאת משום שיכלו לתמרן רק
ימינה ושמאלה. לעומת זאת הסרטן הראשון שהצליח לעשות צעד קדימה
הבטיח את קיום שארית זן הסרטנים על מיניו השונים.
צ'ארלס דארווין תלה את התקדמות הסרטן בתהליכים אבולוציוניים
למיניהם, וקבע שהחזק שורד.
אני חושב שבמקרה של הסרטנים, ואותו הדין לגביי בני האדם הם רק
צריכים לרצות קדימה בכדיי לקיים חברה משגשת וטובה.
וזאת את!
כשאנחנו הולכים רק ימינה ושמאלה, יכולים לנוע רק בקווים ישרים,
את מתקדמת גם קדימה גם אחורה, יכולה ליצור מעגלים, משולשים
ובעצם הכל.
בגלל זה אני אוהב אותך מאוד מאוד, כי כמו שקראת אני הייתי זה
שבסופו של דבר (בעקיפין יש לומר) הביא למותם של הסרטנים
שהולכים בקווים ישרים.
אני כנראה סופי להיכחד, ולך צפוי גורל אחר.
אל תרגישי רע שאת צריכה לעזוב, גם אם זה אני וגם אם זו אהבה.
את למדת את הלקח שלך מהסרטנים הרבה לפני שכתבתי לך את המכתב.
ואני למדתי את הלקח שלי מבנות היענה הקטנות ממש הרגע.