לגברת שרדינגר נמאס. היא ואדון שרדינגר נשואים כבר חמש שנים.
הם נפגשו באוניברסיטה, הוא למד פיזיקה והיא ביולוגיה. הם גרו
בדירה קטנה במרכז וינה, ובשנה האחרונה אימצו חתול בשם הלמוט.
הגברת שרדינגר נכנסה לחדר העבודה של אדון שרדינגר, ולקחה משם
בלוק כתיבה ועט נובע. בכתב מסולסל וצפוף כתבה לאדון שרדינגר את
מכתב הפרידה שלה. היא ידעה שכשיחזור מהעבודה באוניברסיטה ויקרא
את המכתב הוא יתעצב כפי שלא התעצב מימיו, אבל הגברת שרדינגר
היתה צריכה לחשוב רק על עצמה עכשיו. האדון שרדינגר היה מאד
שקוע בעבודה בתקופה האחרונה, ולא שם לב שאשתו מתרחקת ממנו,
ומתאהבת בחנווני מהמכולת. הגברת שרדינגר כתבה לו שהיא עוזבת
אותו. היא הוסיפה וכתבה שהיא עדיין אוהבת אותו, אבל שהיא גם
קצת שונאת אותו. ושרגשות הם דבר מורכב. ושהוא אמנם גאון אבל
באותו זמן הוא גם טיפש. ושהיא מקווה שהוא יוכל לסלוח לה. הגברת
שרדינגר סיימה את המכתב בכך שהיא יודעת שהיא פוגעת בו, אבל
שהיא מקווה שהיא גם עוזרת לו. בסופו של דבר קיפלה את המכתב
והניחה אותו על עגלת התה הכסופה בתוך מעטפה. היא ארזה מזוודה
קטנה עם כמה מהבגדים שלה, ויחד עם הלמוט החתול נסעה במונית
להורים שלה.
כשהאדון שרדינגר חזר מהעבודה הוא מיד הבחין במכתב על עגלת התה.
הוא הרים את המעטפה ובחן אותה מכל הכיוונים. הוא הרגיש שהמכתב
הזה הוא בעל חשיבות אבל לא פתח את המעטפה. הוא גם הבין
שהיעלמותם של אשתו והלמוט קשורה איכשהו למכתב. הוא שתה קפה
ואכל קוביית שוקולד אחת כהרגלו לפני השינה, וכל הזמן חשב על
המכתב. היה משהו מרגיע בידיעה שדבר מה חשוב ביותר כתוב במכתב,
אבל כל עוד הוא לא קורא אותו זה יכול להיות כל דבר.

כשעלה השחר התעורר וראה שהגברת שרדינגר עוד לא חזרה. הוא ניגש
שוב לעגלת התה והחזיק את המכתב. הוא לא פתח את המעטפה. אחרי
שבחן את המעטפה מכל צדדיה החזיר את המכתב למקומו לצד קומקום
החרסינה. בשבועות הבאים הוא השקיע את כל מרצו בעבודה. הוא
התמחה במכניקת קוואנטים, והתפרסם בכל העולם. פרסומו חרג
מגבולות האקדמיה, וגם בעיתוני הערב הופיעו ציטוטים על מאמריו
המלומדים. בכל פעם שמאמר כזה התפרסם הוא קיווה שהגברת שרדינגר
תתקשר, או לפחות תכתוב, אך זה מעולם לא קרה. בכל ערב כשחזר
מהעבודה העיף מבט חטוף במעטפה. בכל לילה דמיין שהיא חוזרת
לזרועותיו, ובכל בוקר התאכזב מחדש כשזה לא קרה. גם את הלמוט לא
ראה שוב.