אתה מקלל אותי בשפה זרה.
משהו בין ארמית, לשוודית מתגלגלת,
לקשיי נשימה שהביאה איתה האסתמה
והסיגריות שאתה דוחף בכוח לגרון שמח.
גם אותי אתה דוחף.
בחוזק מיותר, לא משאיר תענוג.
נהנה ממני.
לדקות קצרות, הנפש שלך משיקה
מסיבת הפתעה לנפשי.
בארוכות, אתה נרדם על המפתנים,
בלי תו חניה או שומר רוסי.
ואז פוגעת מילה מדויקת מדי,
מיתר אחד שנקרע לפנים
והגוף נמלא חום שגם בא מהחוץ ששכח חורף.
משקרת שקר אחד אחרון לפני שינה.
המילים שלך מקלקלות ומתוקות. אוספות.
עכשיו הן סתם כדי להכעיס,
קודם היו להקסים.
תכעס הרבה על שתיקותיי
ותתענג מהדיבור שלך, כמו תינוק מגרגר
בשם תאוות השמיעה.
והאוזן כבדה. גם העיניים.
רוצה שתחבק
רוצה שתלך
שלא תיגע.
שתנשום עליי אוויר משאפים אסתמתיים.
אתה רק מקלל בשפה שאני לא מבינה,
אבל מכירה היטב.
אתה רע לי, לך לפניי.
עזוב כשעוד לילה בחוץ
ואל תפשיט את מה שלא אדע להלביש חזרה. |