ועכשיו, בלועה של מפלצת הפחד,
גם אבנים חלקלקות קטנות,
על רגלי החשופות.
רחש המים,
מגעם בעורי,
שמש אמיצה
ושמיים כחולים,
צלולים.

גם בים המוות
שוכן האלוהים.

על שפת תהום הבדידות,
ניצבת דמות תמירה,
זקופה, גאה.

"האם כה קצובה היא האהבה?"
היא שואלת אותי מבעד להילת השקיעה,
הזורחת בתלתליה השחורים, הארוכים.

שפתיה בשלות באודם צניעותה,
פניה מפוסלות בשלוות ההרים.
יופייה טוהר ההוויה.

עיניה הגדולות, הרגישות,
מביטות בי, באמת:
"האם היא אהבה?"
היא חוזרת ומקשה,
היא חוזרת ומורה.

ותשובותיי הן רק הגדרות.
מילים מאוגדות בזרי רעיונות,
או גרגירי מלח הגודשים את הים.
תשובותיי הן הרוח, התשוקה,
נצנוצי אלוהים, ושברי מחשבה.

תשובתה -
שקטה.

רעיה יהודיה.

מוקדש לרעיה שפגשתי בים