כל כך אכפת לה מאחרים, שנהייתה אפתית לעצמה. היא כבר לא יודעת
אם היא מרגישה, בכל פעם שעצוב דמעה לא יוצאת, היא לובשת מסכה
וכמו בפוקר משקרת לכולם. וכשנמאס לה מהמסכה, היא עוטפת את
גלימת האדישות, וכאילו נמצאת בבועה משל עצמה.
פעם, זה נראה כל כך רחוק. היא הייתה פתוחה ומיד ידעו שמשהו קרה
לה. ומאז שהיא וחבריה התחברו לקבוצה גדולה היא נסגרה, וככל
שנוספו אנשים, כך נהייתה מופנמת יותר ויותר. ולמרות הכול אהבה
להיות בחברתם, וברגע שמשהו לא בסדר עם אחד מהם, היא קפצה על
המקרה וניסתה לעודד. ורק המעטים שבחברתה ידעו מה על לבה. הם
אמרו לה להפסיק להיות מופנמת כי בסוף תתפוצץ.
ואז הוא הגיע, ועיניה קרנו, הם הפכו להיות כל כך קרובים, הוא
גרם לה להתאהב בו אך שכח להזכיר שהוא עצמו מאוהב במישהי אחרת.
הוא ידע שאהבתה אליו הייתה גדולה, ובכל פעם שהיה לבד ניצל
אותה. לבה נפגע והיא ידעה שלא תתאהב עוד לעולם.
במשך חודש לבה נרפא חלקית, אך היא עדיין נשארה פגועה. והגיע
אחד אחר, נתן לה תשומת לב, היא הרגישה תחושת חמימות שאותה לא
ידעה ושוב הייתה שמחה. היא רצתה לספר לכל חבריה אך לפתע משהו
הגיע, איזה סוג של חסימה בגרון - קשה לה להיפתח, ושוב עטפה את
גלימת האדישות ועטתה את מסכתה. היה נדמה כאילו אנסו את נפשה.
יום אחד פשוט התפוצצה. היא לא ידעה שהיום הזה באמת יבוא, היא
נקברה כשחור בבטנה ובלבה.
זה הסיפור על חברתי הטובה ביותר. תמיד ידעתי מה על לבה. מאז מה
שקרה, הצורך להיפתח טמון אצלי בתת מודע, ולעולם לא יעזוב.