לקראת שקיעה ניסיתי עוד לצבוע את ענני הערב בגוני מחשבותיי,
אבל האופק עם שרידי השמש מעליו הולט עד מהרה ורקיע קדורני גלש
להתערבל במים. קר בחוץ. אני יודע: זה מכבר הן השתלטו מצביאי
הלגיונות על רומא, ואני - שלא מורד אני ולא כנוע, רק צלם
בצלמי, שטוב לי להיות אחד, להיות מיעוט, לא רוב, לא עדר כי
לעדר אין מוסר גם לא למשכוכית, ולהיסטוריה איני חייב דבר לבד
מה שחינכתי ארבעים שנה לתלמידיי לא לאבד אותה לדעת טוב ורע -
דווקא בתוהו זה ראוי לי להתמיר את בוננותי ולהיתמר עימה, לפי
שרוח ופרציה נשמת אפי הם. כאן, דווקא כאן ועכשיו, אתה אומר ושב
לנפשך לא "לך!" כי "לך לך!", משמע אליך, אל עצמך, לתוכך, ואני
שב לשוטט בדעתי ולחקוק במו רוחי את לוחותיי.
כמעט לילה. הציפורים כבר התכנפו בסבך. מחר אשכים שוב לפנות
בוקר להקשיב לשיר יקיצתן.
