בעוצמתיות מעוררת
עצמה עיניה.

ברכות מעודנת הרכינה חרש ראשה.

בחושניות מבשילה הבליחה חיוכה.

בהתרפקות מחממת פרקה ליבה, נטלה נשקה ונשקה.

את מיוחדת, לחש לה.
והיא ניגבה דמעותיה, דמעות עצב של פרידה.
כמה פעמים שמעה את המשפט המיוחד של הסיום...
בכל פעם הרגישה מחדש את עקצוץ האכזבה והכאב.
וכמו בכל פעם ישבה ושיחזרה איך הכל החל.
איך חשה בהתרגשות, בפרפרים הנדירים, ברצון להיוולד מחדש,
איתו.
לצפות בשקיעה, להחזיק ידיים.
לנסוע יחד באוטובוס הומה אנשים ולהרגיש מבודדים אבל ביחד.
להתכרבל ולשתות שוקו חם, כשקר.
לשלוח הודעות של אהבה סתם בלי סיבה.
להאזין לשיר ולהיזכר בו.
לקנות מסטיק בטעם שהוא אוהב.
לאהוב גם כשכועסים.
ולהיות נאהבים בכל רגע נתון.

הפלירטוטים, החיבה, החיוכים והעדינות של חוסר ההיכרות הארוכה
תמיד כישפו אותה.
לאט לאט הורידה שריונה,  קילפה קליפתה ונפתחה.
נתנה אמונה, הקשיבה ופתחה מגירות ליבה, נצרה בתוכה רגעי הנאה,
צבעה עולמה בורוד דמיוני ותמיד חשה שבכל מקום הוא איתה,
בליבה.
ועם הזמן, כשכבר הרגישה כי יכולה להשען עליו, לדעת כי הוא שם
עבורה והיא שם עבורוהרגישה כי הוא נסוג לאחור, מטשטש עקבותיו.
לעיתים, חשבה כי אולי רע אירע אך כשחילחלה בה ההבנה וחיללה את
הרגשתה ביקשה כי את האמת יאמר לה, ביחידות אם ניתן.
כי היא בחורה מיוחדת ולא דומה לאף אחת אחרת...