הבית היה חשוך, אצלנו הולכים לישון מוקדם. ניסיתי להירדם ואז
שמעתי את הקול שלו קורא לי בשקט, כמו הילדים שקוראים לאמא בלחש
כדי שלא תתעורר. הצעדים שלו הדהדו במסדרון במעין הליכה
מהירה-לחוצה.
התכווצתי במיטה. ידעתי שהוא בא להזהיר אותי מהמחבל שדקר אותו.
הוא רוצה שאתחבא, כדי שהוא לא ימצא גם אותי. ככה אבא שלי, תמיד
מגונן עלי מפגעי מזג האוויר.
נדחקתי לפינת המיטה, מארגנת את השמיכות כך שסתם יראו מבולגנות
מעליי ויסתירו אותי לגמרי. חסכתי זמן, המחבל יכול להיות מאחורי
אבא שלי, הוא יכול למצוא אותי בפיג'מה ולדקור גם אותי.
האימה אכלה אותי מבפנים. עצמתי עיניים חזק והתמכרתי ללב שלי,
שפעם חזק. הכנסתי יד אחרונה אל מתחת לגוש הפוך והסדינים ועצרתי
נשימה.
"עינתי!" כשהוא פתח את הדלת כבר הייתי מוסוות, שום מחבל לא
ימצא אותי ככה. "מה את עושה שם? יש משחק של מכבי, רוצה לראות?"