אני במיטה ,עדיין חושך בחוץ ושקט, שקט מעיק, מכירים את השקט
הזה שאתם מרגישים בו כאילו אתם חירשים? כמו תמונה ברורה בלי
מילים. אני פוקח עיניים לאט, ממש לאט, זה יום חדש היום, אבל
עוד יום של מחשבות טורדניות שהמטרה היחידה שלהן היא לשאול אותי
למה? למה קמתי היום לעוד יום של רגשות אשמה?  מה אני אומר להן?
אני מעודד את רגשות האשמה להתעורר איתי בבוקר כדי שנוכל לחוות
ביחד הרגשה של קבוצת תמיכה?
כל בוקר אני קם עם סקרנות, למה? בן אדם סימפטי, רגיש,
אינטליגנטי ונחמד... קם כל בוקר ומרגיש שהלב שלו מת שעה לפני
הזריחה, ואני פשוט שוכב שם וממשיך למצמץ. העיניים גם שואלות
אותי, לא נשבר לך מכל החברים בקבוצה הזאת? לא סבלת דיי?
כמו באיזה אופרת סבון תמונות שלה עוברות לי מול העיניים כאילו
אני עומד לפני מלאך המוות בעצמו ונותן לו דין וחשבון.
השעה היא שבע בבוקר, ואני רואה תמונות שלה, ערומה על תאורה
נעימה ומתרגש ומחייך, ואז עובר לרגעים של ארוחה משפחתית שקטה
עם ליטוף מתחת למפה. ליטוף נעים, היד עולה ויורדת לי על הירך
ואני מחייך מתוך מבוכה... ופתאום עולה לי מין בחילה. אני נזכר
שמישהו אחר חיי את התמונה שלי איתה, מישהו אחר מריח את השיער
שלה, צוחק מהבדיחות שלה ומחבק אותה כמו שאני אוהב.
אני נאנח בכבדות, אני חושב איזה מחשבה שהתאבדה בדרך להבנה
ושואל את עצמי שוב? עוד יום? עוד יום מחורבן של אשמה? כולו
לבד! כולו שלי. כמו כל יום אחר שבו אני מתעורר ומוכן לקבל
אותו, עד מתי? כל זה כמה דקות אחרי שקרן אור השכימה אותי
לעבודה ועכשיו שבע ועשרה. וכמו בכל יום באותה שעה אני מתחיל
בטקס של האשמה, כמו רואה חשבון של רגעים שקרו לפני כמה דקות,
אני מודה כעבריין מושפל בכל פשעי המחשבה שלי, כולם חמורים
ונגועים במוסר נמוך עפ"י ספר בספר חוקים שהיא כתבה בעצמה.
מודה ... כן מודה... בטח מודה אלא מה, יש ברירה... יש ויכוח
שנגמר ב-אני מסכים איתך ובואי ניישם את ההחלטות שלך כמה שיותר
מהר? הלאה והלאה אחרי עשר דקות אני הופך מרואה חשבון לתליין
ומוציא את עצמי להורג בצורה הכי נוראית שהדמיון שלי מסוגל
להעלות על עצמו, על כל הסעיפים, כן את צודקת... אני טועה איך
יכולתי, בואי נגמור עם זה!
כבר שבע ורבע ואני עדיין במיטה, אחרי שטיהרתי את עצמי מכל אשמה
אפשרית ואפשר לחזור להיות ביחד, שוב אני מתחיל לחלום בהקיץ לאט
לאט. חולם על ההתחלה, רגעים מצחיקים של ניצוצות אהבה, פה ושם
קצת מריבה... לא משהו שאני לא מוכן לסלוח לך עליו אם תיקחי
אותי חזרה!
אני רואה חלומות שלה מתגשמים, חלומות שלי לא שייכים לסיפור
שלה, כבר שבע ועשרים, אני חושב שהיום היא תחזור לעצמה ותיסלח
לי. הרי כבר עברו כמה חודשים, אני במקומה כבר הייתי סולח לי
אחרי כל בוקר של משפט ותלייה.
גם ככה לא קל לי לראות אותה כל יום... עוברת ... מתלבשת
שונה... מריחה נהדר... מדברת עם כולם חוץ ממני. אני מסתכל על
השעון והוא קורץ לי שבע עשרים וח-מ-ש.
ובסיומו של כל טקס האשמה אני קם מהמיטה, מתעשת, מתרכז ומתיישר
ואז חושב... עם זר פרחים מחורבן אני כבר לא אנסה לפייס אף אחת!