אני רואה אותו טובע
באני החיצוני והפנימי שלו, ושלי.
אני רואה אותו צולל אל מעמיקים שאין מהם דרך חזרה.
רואה ועומדת.
עומדת ולא עושה דבר.
בוחנת, עוד אחד נוסף אל הסטטיסטיקה,
ואני הייתי יכולה למנוע.
כבר מנעתי, עד שנעלמתי
והוא שוקע, בתוך עולם אחר
ואני בוחנת.
הייתי צריכה לדעת, ידעתי.
אבל אני עומדת. עומדת ומחכה שמי שליד יושיט יד,
שלי כבר קצרה מידי,
את המרחק אליו היא לא תגיע.
לא עכשיו,
ולא מחר.
והוא צולל, שוקע וטובע.
ורק לי אכפת,
חבל שאיני עושה דבר.