New Stage - Go To Main Page


שלושה ימים אחרי שכל העניין נגמר
החלטתי לבדוק מחדש מה אני חושב על כל מה שקרה, ולנסות לארגן את
כל הרשמים שהתעופפו לי בראש, מתנגשים אחד בשני, עד שכמו לא
הבנתי כלום, אפילו את הדברים שלא קשורים בכלל לעניין, ואמורים
להתנהל מתוך הרגל , פתאום אני מוצא את עצמי מול צלחת ריקה
מתאמץ לזכור מה אכלתי, זאת אומרת אני כן מתנהל מתוך הרגל, אולי
אוטמט יתאר יותר את המצב אבל אוטמט שלא אופייני לי בימים
רגילים, ובכל זאת עם זה אני עוד יכול להסתדר זה אפילו די מגוון
(רוב הזמן זה די מצחיק), אבל אחת הבעיות הם טלפונים מאנשים,
מתקבלת אצלי שיחה, ואני נעמד מול הטלפון ובמשך שניות ארוכות
מנסה להחליט אם לקבל את השיחה או לא, במקרה שכן אני לא מבין עם
מי אני מדבר, זאת אומרת כן ברור אני יודע מי זה איך קוראים לו
וכל הקטע הזה, אבל אני לא מצליח להבין את העמדה שלי, אם זה
נכון לתאר את זה ככה, כלפי הבנאדם הזה, מה הוא רוצה ממני ויותר
חשוב מה אני רוצה ממנו כי במקרה כזה אין לי לאן לנווט את השיחה
ויוצא שאנחנו עומדים במקום, אני ממלמל כמה מילים לא ברורות הצד
השני מנסה לדבר איתי על מה שהיה, אני מעביר נושא, הוא מדבר
איתי על מה אני עושה עכשיו, מילה שתיים ומעביר נושא עוד כמה
מילים על אולי ניפגש ומה הוא עשה ביומיים האחרונים, שמתוך הרגל
אני מעביר גם את זה, (עניין מסובך מאוד להעביר נושאים כשאתה לא
יודע לאן לקחת את השיחה) ואז סוף השיחה, אתם בטח חושבים שזה
מרגיע אותי, אבל זה רק משאיר אותי מסובך יותר משהייתי עם
המחשבות... ניסיתי ליצור לעצמי עניין חדש בשלושה ימים
האחרונים, חשבתי שאולי זה גם יעזור לי לפקס את עצמי, כבר
מהמחשבה הזאת הרגשתי שאני חד יותר, זה לא נמשך הרבה, אבל זה
משהו שנותן לך את המומנטום להאחז בו , שזה כמו שאתם בטח יודעים
לא מעט בכלל, בתקופה האחרונה נמנעתי מהטלוויזיה אם במכוון או
לא אני באמת לא יודע, אני נהנה לחשוב שכן אבל אני מאמין שזו
מחשבה ריקה, אז חשבתי אולי דווקא עכשיו אני אתחיל להשתקע בזה,
אין כמו לעשות את הדבר הרגיל המשעמם והנפוץ במקרים כאלה כשאתה
מבולבל, אבל גם זה לא הסתדר לי, הרגשתי שהכל סביב העניין הזה
אישי מדי, אני מתכוון לטלויזיה, הפרסומות, השטויות ,וגם אם
יוצאת פתאום איזו הברקה אז אני כבר בכל מקרה עצבני מדי ומרוכז
בעצמי בשביל להנות מזה, אז בסוף מצאתי את הפתרון הזמני המתאים
ביותר אל תצפו למשהו מקורי, כי כמו שאמרתי נחוץ פה פתרון
משעמם, החלטתי למשוך כמה שאני יכול לפני שאני הולך לישון, זאת
אומרת לא לישון, יותר כמו להתעלף, ואם אפשר אז במיטה, או כמה
שיותר קרוב אליה, זה כבר עניין של תיזמון, שבהתחשב בכל הנסיבות
אני לא בטוח עד כמה זה הצד החזק שלי,בכל מקרה להתעלף זה דווקא
הדבר הפשוט ביותר, מה אתה עושה עד אז, זו כבר בעיה, אז התחלתי
להסתובב קצת בעיר, שגם פה כמו בטלפון זה הופך להיות עניין
גדול, כי כמו שאמרתי כשאתה לא יודע לאן אתה מכוון... בוא נגיד
רק שאני מרגיש כאילו אני צריך ללמוד ללכת מחדש, פתאום כל הגוף
שלי מרגיש כבד, ההליכה שלי נראית לי מגושמת, אבל להגנתי אני
אוסיף שגם ההליכה של אחרים נראית די מגושמת פתאום, והרגלים לא
מפסיקות להתקע אחת בשנייה, אז אני מתחיל ללכת יותר לאט, זה לא
נהיה פשוט יותר, אחרי זה אני מתיישב, לשבת על ספסל ליד בתי קפה
כשאנשים עוברים על פנייך כל הזמן, זה משהו שהורס לך את כל השקט
שבשבילו יצאת מראש, אז אני מתיישב וכל פעם שאנשים עוברים
ומסתכלים עלי, אני מסתכל על השעון בעצבנות ועושה פרצוף מאוכזב
ואם זה לא מספיק אז אני לפעמים ממלמל בקול, "כמה אפשר כבר
לחכות??" לצערי בשלב הזה מתיישב לידי זוג צעיר, כנראה מתוך
מחסור של ספסלים, אבל זה כל כך לא מתאים, כי הם מתיישבים לידי
ומתחילים לדבר בינם לבין עצמם כמובן, ואני בתוך כל זה לא יכול
להמשיך עם ההצגה שלי, ואני גם לא יכול לשבת רגוע, אם רק היה לי
ספר שהייתי יכול להעמיד פנים שאני קורא אז היה לי למה לברוח
אבל ככה, זה כנראה רק לעזוב את הספסל, ויש לי עוד לא מעט זמן
בכלל לשרוף עד העלפון הבא, וכאילו בשביל לעצבן בנקודה הזו
בדיוק אני מקבל טלפון, הזוג שלידי משתתק בציפיה לשמוע סוף סוף
מי זה האיש ששותק לידם, אני מאוד רוצה לא לענות אבל זה נראה לי
יאכזב אותם  ככה שאני עונה, מתלבט לרגע אם אני צריך לדבר בקול
רם או בקול חלש , בוחר לנסות לשלב בין שניהם, דבר שלשמחתי
מפריע גם לצד השני על הקו, היא שואלת איפה אני ואיך אני מרגיש?
אני מנסה לחשוב מה חשוב לי יותר עכשיו, ובוחר להגיד לה שאני עם
חברים, דבר שלא מתקבל בעין יפה על הספסל שלי, מה שגורם לי משום
מה לשים יד על הטלפון ולהסביר להם שאני סתם אומר לה את זה...
זה רק נראה יותר מוזר, היא אומרת שהיא לא רוצה להפריע ושאדבר
איתה כשיש לי זמן, עכשיו כבר אי אפשר לחלוק את הספסל אחרי כל
זה, אני מציע להם לערוך הגרלה,אבל במקום זה הם מסתכלים עלי
בכזאת פליאה שאני מחליט לוותר, לעזאזל, עד שמצאתי ספסל פנוי,
ועוד אני תפסתי אותו קודם, הייתי צריך לבקש ממישהו סיגריה
ולפזר עליהם עשן עד שהם היו נכנעים, אבל זה כבר מאוחר מדי ובכל
זאת עוד כל כך הרבה זמן עד להתעלפות המיוחלת, אני רוצה ללכת
מהר יותר כדי לתת את הרושם שאני הולך לאינשהו שיש לי מטרה
מאחורי כל הדברים חסרי ההגיון שאני עושה, אבל הליכה מהירה לא
עוזרת לשרוף את הזמן וגורמת לי לעשות סיבובים וזה כבר הורס את
כל הרושם שאני מנסה לבנות , אני נהיה צמא, הדבר שהכי מתחשק לי
עכשיו לשתות זה בירה וכל כך מגיע לי בירה כי סוף סוף החלטתי על
משהו בשלושה ימים האחרונים שאני רוצה בוודאות שאני יודע את זה,
וזה אומר הרבה, אבל בנאדם שהולך ברחוב, ואני אומר הולך כי
נאלצתי לוותר על האפשרות של ישיבה כשוויתרתי על הספסל, ושותה
בירה לבד עם עצמו, זה לא עובר טוב, אז אני מתפשר על שוטטות
ברחוב, עשר דק', רבע שעה ואני קולט שאני הולך במעגלים, חזרתי
לאותה נקודה, אני ניצב עכשיו מול הספסל שלי, גראונד זירו,
והפעם שוב הוא ריק כמו בהתחלה אם אפשר לקרוא לזה התחלה, פתאום
אני נזכר שלפני חצי שעה זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתיישבתי
עליו, זה קצת מפתיע לגלות איך הדבר התחמק ממני אבל מצד שני גם
די הגיוני, כן, על הספסל הזה בדיוק ישבתי לפני שלושה ימים
כש... רגע, רגעי הבנה הם לרוב די נדירים בחיים, כי בדרך כלל
אנחנו מפספסים אותם מתוך התעסקות בדברים חדשים מבלי לשים לב
שלא סגרנו סופית את הנקודה הקודמת, עכשיו אני פתאום מבין שכבר
שלושה ימים אני מסתובב במעגלים סביב הספסל הזה, וההתקדמות
היחידה שלי היא שהפעם הבנתי מה מתחשק לי לשתות, אבל... לא...
לא לא זה אמיתי... אני גם לא זוכר את מה שקרה לפני שלושה ימים,
אני כנראה כבר שלושה ימים לא זוכר אבל זאת הפעם הראשונה שאני
מבין את זה, כנראה שבכל זאת היום הזה הביא איתו התקדמות
רצינית, אבל הספסל ריק עכשיו, ובכל זאת אני לא מתיישב, אני לא
מתיישב כי  ברגע זה אני נשבע לעצמי שלספסל הזה אני לא חוזר
יותר כן אני הייתי פה כבר פעם, פעמיים או אולי יותר, ואני יודע
טוב מאוד שקרה פה משהו... אבל לא אני לא אחזור לשבת עליו
ולמרות שהוא ריק עכשיו, כמה שזה מפתה להתיישב אחרי שמצאת ספסל
ריק משלך, אבל במין החלטה שיבין רק בנאדם שהפנה את גבו למקום
מוכר מתוך החלטה ששום התקדמות לא תבוא מזה, אני מחליט לוותר
וגם לא להסתובב באזור הזה יותר, מה שמוליד אצלי רעיון דחוף
יותר - מה בעצם קרה לפני שלושה ימים, אם יש דבר שהוא מטריד את
הבנאדם שבודק ומבקר את עצמו הוא להתחקות אחרי עצמו, כי זה נותן
הרגשה של סיבוב במעגלים , אבל אין ברירה הדרך שלי מובילה אותי
עכשיו למעקב הכרחי הזה, אני נעמד עם הגב לספסל ומחליט במשך כמה
דקות אם אני צריך לחשוב על מה קרה אחרי או על מה קרה לפני
ולצערי מחליט מתוך סיבה בלתי ברורה באותו רגע לבחור במה שקרה
לפני, אוקיי אז משהו הוביל אותי לפה, ישבתי כאן לבד? לא זה לא
מסתדר, עם מי ישבתי?, המחשבות כצפוי לא מתערבות לטובתי, אני
מתפתה להתסובב לעצור לשבת ולחשוב בשקט אבל הבטחתי לעצמי ואני
לא חוזר לשבת על הספסל הזה ויהי מה, רגע דיברתי מקודם על אותו
ספסל בדיוק עם מישהי בטלפון, עם מי דיברתי? זה די פשוט , השם
רשום על המסך, רגע של אושר מציף אותי מבלי להבין מראש ועד סוף
על מה אני כל כך מאושר, זאת אומרת אני מאושר לגלות שכן, איתה
ישבתי על אותו ספסל מקולל, אבל מה לי ולה?, אוקיי בוא נעצור
ונחשוב מה יש לי עד עכשיו - אני והיא ישבנו על הספסל וכנראה
דיברנו, ופתאום היא אמרה משהו שעצר את השיחה שלנו, דיברנו על ,
זאת אומרת היא אמרה... לכאן ולכאן המצב די איך לומר תקוע, אני
חושב אולי לעשות עוד סיבוב בעיר, אבל אני יודע שסופי להגיע
לאותו ספסל ורק במקרה הטוב לאותן מחשבות, כי אני עוד עלול
לשכוח את המעט שהגעתי  אליו בחזרה, מחדש, ואולי בעצם זה מה
שקורה, אני מצליח להתרכז ולהגיע להחלטה, לשים לב טוב טוב לכל
מה שקורה איתי עכשיו ולעקוב אחרי כל דבר שאני חושב עושה או
אומר, כי כל עצירה קטנה ואני מתחיל מהתחלה, (שוב עד כמה שאפשר
לקרוא לזה התחלה) אני שם לב שאני נהיה מאוד עצבני והידיים שלי
מתחילות לרעוד, אבל אסור להתרכז יותר מדי בידיים, אני עלול
לפספס משהו, הראש נהיה כבד, אני מתחיל ללכת מהר הפעם אני מבין
לאן אני הולך,אני שומע מישהו קורא בשם שלי, מה השעה בכלל?, אין
לי עוד הרבה זמן, עוד פעם השם שלי באוויר, אני על הגבול שבין
הליכה לריצה, מגיע, פותח את הדלת, נועל, נכנס לחדר, איזה
עירבוב.
האור מתחיל להאיר יותר חזק, שכחתי לסגור את החלון, אני מתעורר
אני יודע שאני יכול למשוך עוד שעה לפחות בשינה, אבל אני מחליט
לוותר, 5 דק' שאני מנסה להזכר למה, רק 5  דק' (אני כנראה באמת
בשביל ההתקדמות) בשביל להביא את המחשבות לאיפה שהיו אתמול,
הטלפון מצלצל, אני לא יכול לתת לזה לבלבל אותי עכשיו , צריך
למצוא משהו, אני מסתכל על החדר מנסה לחפש איזה רמז או משהו
שיעורר זיכרון, ספר מונח על השולחן, מנחמת אותי המחשבה שאני לא
זוכר את הספר או אם הוא שלי בכלל כי זה אולי מקשר אותו למקרה,
אני מתחיל לדפדף, קורא פסקה ועוד פסקה אבל המחשבות לא מניחות
לי רק לפני כמה דק התעוררתי וכבר הראש מבולבל לגמרי, לא יצאתי
עם כלום מכל מה שקראתי, אני מנסה שוב אבל תחושת מחנק ממלאת
אותי, אני חייב לצאת, אני פונה ימינה והו... לא לא, הפעם נלך
שמאלה, הטלפון לא מפסיק לצלצל, היא לא מבינה שאני לא יכול
להתפנות לזה עכשיו אני במהלך התחקות חשובה מדי, אני הולך
במהירות, מבט חולני מרוח לי על הפנים, שום דבר לא מוכר , מה
כבר חשבתי? הלכתי לכיוון ההפוך, הדרך היחידה לגלות מה שבאמת
קרה היא להמשיך ללכת במעגלים? תחושת יאוש גדולה תופסת אותי
באותו שמאלה מבולבל, אני מתיישב על , לא, מספיק כבר עם
הספסלים, אני מתיישב על שפת המדרכה, והפעם זה כבר לא רק
הידיים, כל הגוף רועד, אני נשמט על המדרכה, כשסוף סוף מזג
האוויר התחיל להרגע ולהיות נעים אני מפרכס על שפת המדרכה,
כנראה שזה מזל שאני נראה מרתיע מדי בשביל להתקרב אלי, ככה הם
עוזבים אותי בשקט, וגם אני פתאום, הראש מתרוקן, נראה שאף פעם
לא הרגשתי ככה,  השלווה מצטרפת לפירכוסים,ולמרות הכל הטלפון לא
נכנע, אולי אני צריך לעצור את זה כבר, להסביר לה שכל מה שהיה
לה לומר לי היא כבר אמרה לפני שלושה ימים על הספסל, אולי אני
צריך להגיד לה שתלך לעזאזל ואיך היא מעיזה עוד להמשיך להתקשר
אחרי כל מה שהיא עשתה... אבל הפירכוסים לא מוותרים לטלפון
ובמקום זה הכל מרגיש לא נורא, לפרכס לשכוח, לקבל שיחות של מה
שלומך? ובאמת שאני מצטערת ולא ידעתי, וגם לא כל כך נורא להדבק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/9/07 9:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהודה פאלסקוג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה